יום שני, 15 ביוני 2015

קרח: ה"לקח" במעשי קרח

פתיחה: מדוע לא ציינה התורה במפורש מה לקח קורח?

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:(במדבר טז,א)

ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה (ב) לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו, יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.
דבר אחר, ויקח קרח, (ג) משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר קח את אהרן (במדבר כ, כה), קחו עמכם דברים (הושע יד, ג): (רש"י,שם)

חלק א: ענייני לקיחה

1.התורה נקראת לקח- האם משמע שתמיד טוב לקחת?

כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: (משלי,ד,ב)

כי לקח טוב. כי כבר נתתי לכם קנין טוב אל תעזובו את התורה שנתתי לכם הנה אלה דברי הש''י ר''ל שאמרם בלשון כאילו הש''י ידבר: (רלב"ג,שם)

2.לקיחת אדם- לקיחה בדברים או נישואין :

א.לקיחה בדברים:
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת(ויקרא ח,ב)

דבר אחר קח את אהרן ואת בניו אתו, מה תלמוד לומר, והלא בכמה מקומות נאמרו בו במשה לקיחה בבני אדם, שנאמר ולקחת את הלוים לי אני ה'... וכי מפשיל היה משה בני אדם לאחריו, אלא אמר לו הקב"ה קחם בדברים, שלא יהיה לבם לדבר אחר. (ספרא, צו מלואים, ב)

ב.נישואין:(שגם כן נעשה בקידוש האישה בחפץ ובמילים)
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:(דברים כד,ה)

2.לקיחה חיובית ולקיחה שלילית:

א.לקיחה שלילית- לצורך מימוש תאוות האדם:
וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה(בראשית ד,יט)

שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש (ק) משקה כוס של עקרין (ס"א אינו) כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא.) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, (ב"ר כ"ג, ב.) כמו שמפורש באגדת חלק (רש"י,שם)


ב.לקיחה חיובית- לצורך עלייה לא"י או לצורך נישואין מחדש להוליד את משה:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:(בראשית יב,ה)

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (שמות ב,א)

חלק ב: דמותו של קרח

1.קרח- איש המחלוקת השלילית: היו חלוקים בתוך עצמם
כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי . וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ :(אבות ה,יז)  

א.מהי מחלוקת לשם שמים?
כְּלוֹמַר שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ: (ר"ע מברטנורה,שם).

ב.מחלוקת קרח וכל עדתו ולא מחלוקת קרח ומשה:
אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף,

וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי, שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל: (מלבי"ם ,במדבר טז ,א )

2.עושרו של קרח- מלקיחה שאינה ראוייה:

וְכֵן שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח מִיִּשְׂרָאֵל וְהָמָן מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה מַתְּנָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא חוֹטְפִין אוֹתָהּ לָהֶם. (במדבר רבא,כב,ו)


גודל עושרו של קרח:
ואמר רבי לוי משוי ג' מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח וכולהו אקלידי וקילפי דגילדא... (סנהדרין קי, ע"א)

א.גנב מבית הגנזים של פרעה:
וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים, זֶה הָיָה קֹרַח שֶׁהָיָה קַתָּלִיקוֹס לְבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, וְהָיוּ בְּיָדוֹ מַפְתְּחוֹת הָאוֹצָרוֹת שֶׁלּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ, אֵין אַתָּה שׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים, וּלְמִי הֵן מְעֻתָּדִין לְאֵלּוּ שֶׁהֵן גּוֹלִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמִּצְרַיִם, אֲבָל קֹרַח לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ, אַף כְּשֶׁיָּמוּת אֵינוֹ קָם(במדבר רבא,יח,טו)

משמעות הגניבה מבית פרעה:
וראוי לתת לב אל כוונת המדרש: מה פשעו ומה חטאתו של קרח שאסף העושר מפרעה ומביתו, ואם הטעה אותו עם כל זה אין בזה עוון אשר חטא!?
והמשל בזה לבעל מחיה מוכר משקה, התאספו אל ביתו ביום השוק שיכורים הרבה ויאמרו לתת לפניהם משקה. בא גנב אחד לגנוב המעות מתוך אמתחותיהם. עמד עליו המוזג ויתאבק עמו להוציאו מביתו. וזה מפציר בו לאמר: חלילה לי מעשות אליך. אין אני כשאר הגנבים מעולם לא גנבתי מישראל אף פרוטה אחת! השיב לו הבעל הבית: שוטה, כל אשר תמצא ידך לגנוב מהם, אצלי אתה גונב, כי ודאי לא ילכו מביתי עד אשר ישתו ישכרו בעד כל ממונם ולא ישאר בידם מאומה.
הנמשל מבואר במאמר שלפניו: וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת. כלומר, אמת הדבר שלא יישאר העושר ביד פרעה ומצרים, כי הם בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ. אבל מה חטאו של קרח? אחר אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים - לגולי מצרים, שכבר הבטיח אותם הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אם כן כל מה שאסף מפרעה גזל את ישראל כי נגרע מביזת הים.(משלי יעקב, פרשת קרח)


ב.מצא את אוצרות יוסף וביקש להשתמש בזה כנגד משה ואהרון:

וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-ה-וָ-ה אֶל כָּל הָעֵדָה:(במדבר טז,יט)

וּכְנַשׁ עֲלֵיהוֹן קרַח יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְנַטַל בְּעוּתְרֵיהּ דְאַשְׁכַּח תְּרֵין אוֹצְרִין מִן אוֹצְרוֹי דְיוֹסֵף מַלְיָין כְּסַף וּדְהַב וּבְעָא לְמִטְרַד בְּהַהוּא עוּתְרָא יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן מִן עַלְמָא אִילוּלֵי דְאִתְגְלֵי אִיקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִישְׁתָּא(תרגום יונתן,שם)


3.קרח והקרחת:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, גָּדוֹל מִכָּל הַלְוִיִּם הָיָה קֹרַח, שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְקָרָא לוֹ קֹרַח. מָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁגִּלַּח בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב קֵרֵחַ הוּא.
וּכְשֶׁרָאָה קֹרַח אֶת רֹאשׁוֹ בְּלִי שֵׂעָר וְרָאָה אֶת אַהֲרֹן מִתְקַשֵּׁט בְּקִשּׁוּטֵי מְלָכִים, הִזְדַּלְזֵל בְּעֵינָיו וְקִנֵּא לְאַהֲרֹן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתְךְ כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, לֹא רָצִיתָ לַעֲלוֹת לָעֶלְיוֹנִים, רֵד לְמַטָּה וְתִהְיֶה בַתַּחְתּוֹנִים. שֶׁכָּתוּב (במדבר טז) וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה. מַהוּ הַשְּׁאוֹל? גֵּיהִנֹּם, (זוהר,ויקרא,מח,ע"ב)

סופו של קרח- יצא קרח מכאן ומכאן:


יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא מר א''ל לימא מר שמעתתא ומר א''ל לימא מר אגדתא פתח למימר אגדתא ולא שביק מר פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקינה ילדה מלקטת לו לבנות זקינה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן (בבא קמא,ס,ע"ב)


וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם(סוטה,ט,ע"ב)

4.קרח ואשתו- לקח לו אישה שפעלה לרעתו:

וַיִּקַּח קֹרַח, לָקַח טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִטֹּל עֵצָה מֵאִשְׁתּוֹ... (במדבר רבא,יח,ד) 

איתתיה דקרח אמרה ליה חזי מאי קעביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוויה כהנא רבא לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא אי אתיא תרומה אמר תיהוי לכהן אי אתו מעשר דשקילתו אתון אמר הבו חד מי' לכהן ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא עינא יהב במזייכו אמר לה הא איהו נמי קא עביד אמרה ליה כיון דכולהו רבותא דידיה אמר איהו נמי {שופטים טז-ל} תמות נפשי עם פלשתים ועוד דקאמר לכו עבדיתו תכלתא אי ס''ד תכלתא חשיבא [מצוה] אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך היינו דכתיב {משלי יד-א} חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת ואולת בידה תהרסנה זו אשתו של קרח (סנהדרין קי,ע"א)

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְקֹרַח: רְאֵה מֶה עָשָׂה מֹשֶה:
הוּא נַעֲשָׂה מֶלֶךְ,
אֶת אָחִיו עָשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל,
אֶת בְּנֵי אָחִיו עָשָׂה סְגָנֵי כֹּהֲנִים.
כְּשֶׁמְּבִיאִים תְּרוּמָה – אוֹמֵר: תְּהֵא לַכֹּהֵן;
כְּשֶׁמְּבִיאִים מַעֲשֵׂר וְאַתֶּם נוֹטְלִים אוֹתוֹ – אוֹמֵר: תְּנוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַכֹּהֵן;
וְעוֹד, שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אֶת שַׂעֲרוֹתֵיכֶם וּמְשַׂחֵק בָּכֶם וּמְזַלְזֵל בָּכֶם;
אֶת עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם.
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ.
אָמְרָה לוֹ: כֵּוָן שֶׁכָּל הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ – אוֹמֵר אַף הוּא: "תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, ל).
(תרגום,ע"פ ספר האגדה)



5.הופעה ראשונה של אותיות ק.ר.ח: 

א.יעקב טוען בפני לבן שלא לקח ממנו דבר בחסד אלא הכל בזכות

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: {לז} כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ: {לח} זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: {לט} טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: {מ} הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: {מא} זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: {מב} לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ (בראשית מא,לו-מב)



ב.הקשר בין קרח לקרח:

מעניין לגלות שכאשר המים קופאים מתקבל גוש קרח הגדול בכעשרה אחרזים מנפח המים מהם הוא נוצר ובשל כך צף הקרח על פני המים.כאלה היו פני הדברים גם אצל קורח המתנפח ומתנשא כלפי מעלה מתרברב ומייחס לעצמו חשיבות רבה מאוד (צוהר לתיבה,פרשת קרח)


6.קרח לקח אל השאול את כל עדתו:

אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה, כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין קוֹנְסִין אֶלָּא מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וּבְמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח, תִּינוֹקוֹת בֶּן יוֹמָן נִשְׂרְפוּ וְנִבְלְעוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית, דִּכְתִיב: וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם, וְיָרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. (תנחומא,קרח,ג)

7.קרח- אבד שמו לעד בעם ישראל:

קרח - שנעשה קרחה בישראל (סנהדרין קט,ע"ב)
. ובמהרש"א הוסיף, דהיינו קרחה, שלא יקרא עוד אחר בשם זה, כדאיתא במס' יומא [לח ב]: ושם רשעים ירקב. ודקדק לומר שעשה קרחה בישראל, כי בבני עשו נשאר שם קרח, באלופי עשו (ביאור חברותא,שם)


סיום: אצל קרח- העיקר לקחת
ויקח קרח- קרח היה לקחן, לקח את כל הונו שלא ביושר, לקח אישה שהכשילה אותו בעצותיה, לקח עצמו למחללוקת, לקח בדבריו  חלק ממנהיגי העדה ולקח את כל עדתו אל השאול.מובן מדוע לא נמא רבמפורש מה לקח כי העיקר אינו מה לקח אלא העובדה שלקח שכן היה לקחן (ענ"ד)

תפקיד הכהן- נתינה( ע"פ הרב שבתאי סבתו):
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהוָה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר יח,ו)



בשולי הדברים: אותיות ק.ר.ח מרמזות על מחלוקת קרח

קורח כהוויתו מסמל את האות ה' המסמלת קו למעלה הוא קו המחשבה, והקו הימני המחובר אליו הוא קו הדיבור, בעוד הקו השמאלי שיש לו הפסק עם הקו העליון מסמל את עולם המעשה. בינות למחשבה ודיבור קיים הפסק עם עולם המעשה. הפסק זה מאפשר את ירידת עולם המחשבה לעולם המעשה בדרך, בירור המצוות, והפסק זה גם מאפשר פתח להתעלות רוחנית מכיוון המעשה לעולם המחשבה, שלא יהא זה מעשה מגושם גרידא,אך שתפעפע בו לחלוחית וחיות של רוחנית!

1. אות הק' מורה על השתפלות יתר המידה לעולם המעשה, הקו השמאלי נמשך לו יתרה מקו הימין והוא מגיע למקומות בעוה"ז, שהוא אינו שייך להם, הדבר סותר את ענין ירידת העליונים לתחתונים בקו הקדושה. זוהי התנגדות לציצית הממשיכה את אור ה' לעולם בפנימיות. לדעתו טלית התכלת לבדה מספקת!

2. אות הר' מורה על העדרות עולם המעשה, אם הבית מלא ספרים וחדור אור ה' בפנימיות, מדוע יש צורך במזוזה, (מצווה שהיא שורש המקיף) סמל למנהיג שהוא בעל אור מקיף וסמכות משפיעה? הוא יוצא נגד השפעה של מנהיג מלמעלה למטה וטוען העדה כלה קדושה,מדוע יש צורך בהתנשאות של מנהיגים כמשה ואהרון?

3. אות הח' חמורה בדרגתה הרוחנית מאותיות הק' והר', היות ובאות הק' מצוי האדם בירידה רוחנית והוא עוד יהיה צמא להתעלות ולחזור בתשובה ולהגיע לעולמות עליונים יותר,ובאות הר' כשהאדם חדור בעניינים רוחניים (ציצית לימוד התורה)ונעדר קיום של מצוות, הוא יתעורר בתשובה, היות ומצפונו ינקר לו על חיסרון בעניין שהוא משוכנע בהכרחותו, והוא יתעורר בקיום המצווה, (בית מלא ספרים זקוק למזוזה). ואולם אות ח' מסמלת, שאין פתח להתעלות, יש כאן תדמית של קורח שהוא בן יצהר הצף, עולה ומתרומם על כולם ונמצא בעולמות רוחניים ביותר, ואינו זקוק למנהיגות מעליו כנשיאות משה ואהרון, ומשיב לו משה שאפילו כוהן המשרת בבהמ"ק וממלא את יעדו בהידור ושלמות, מודע לעובדה, שהוא מצוי בעולם של גלות ועליו להתרומם לעולמות של אור שהסמל שלהם הוא בוקר המתגלם באהרון הכהן (לקוטי שיחות חלק ח')





יום ראשון, 7 ביוני 2015

שלח לך: שלוחו של אדם- כמותו

פתיחה: מדוע דווקא בחטא המרגלים ותגובת העם נפלה רוחו של משה(ואהרון) יותר מאשר בכל החטאים האחרים שחטאו במדבר?
וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יד,ה)


א.תגובות משה לחטאי בני ישראל: מתפלל כשמוצדק, מוכיח כשלא



עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:(אבות ה,ד)

עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר -
שנים בים, 
1.אחד בירידה, שם נאמר (שם יד) המבלי אין קברים במצרים:

וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: יְ-ה-וָ-ה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שמות יד,י-יד)

2.ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו:
וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:  וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:  וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ
(שמות טו,כג-כה)

3.אחד ברפידים, וירב העם עם משה:
וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:  וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְ-ה-וָ-ה:  וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:  וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:(שמות יז,א-ד)

שנים במן, 
4.לא תצאו ויצאו, 
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ (שמות טז,כז)

5.איש אל יותר ממנו ויותירו.

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה (שמות טז,כ)

שנים בשליו, 
6.בראשון בשבתנו על סיר הבשר, 
וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:  וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְ-ה-וָ-ה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (ס)  וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (שמות טז,ב-ד)

7.בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו:
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: ... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי (במדבר יא,ד-יא)

8.אחד בעגל.
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ  מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:  וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות לב,,יט-כ)


9.ואחד במתאוננים.
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיִּשְׁמַע יְ-ה-וָ-ה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְ-ה-וָ-ה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר יא,א)

10.ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: {ב} וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: {ג} וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: {ד} וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: {ה} וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר, יד,א-ה)

(ר' עובדיה מברטנורה,שם)

ב.חטא משה וחטא מהמרגלים:


 גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-ה-וָ-ה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: (דברים א,לז)


ואומר, שדעתי בזה הוא: שאהרן קדוש ה' מת בעון העגל, ומשה אדוננו מת בעון המרגלים. לא שיהיה נדון מעון העגל, ולא שהיה משה רבינו עליו השלום נמשך אחרי דברי המרגלים, חלילה להם מרשע.
...
ואמנם חטא משה רבינו עליו השלום. כי כאשר שאלו ישראל המרגלים, לא אמרו כי אם:
"וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן" (לעיל פסוק כב).
והאל יתעלה לא אמר גם כן, כי אם:
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" וגו' (במדבר יג, ב).
והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה. כי צוה אותם שיראו את העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, ומה הארץ הטובה היא אם רעה, היש בה עץ אם אין, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים (שם שם, יח-כ). והשאלות האלה ששאל מאתם, אין ספק שהיו לכונה טובה, לשמח את ישראל בבשורות טובות. אבל נמשך מהם מה שנמשך, שבתשובת זה אמרו חוזק העם וחוזק הערים, והיות הארץ אוכלת יושביה, ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם. וסבב בזה, שנגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ, ושבמדבר ההוא יתמו ושם ימותו ולא יכנסו לארץ (שם יד, לה).
ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה מה שישראל לא שאלו ולא צוהו האל, ונמשך מזה שהדור ההוא במדבר יתמו. ראה השם יתעלה היות משה רבינו עליו השלום סבה בזה במקרה, ושהיה מהצדק והדין הישר שגם הוא שסבב זה לא יבא שמה, כי שגגת למוד עולה זדון (אבות ד, יג). ולפי שישראל חטאו במזיד, והוא עליו השלום חטא בשוגג ובכונה טובה,
רצה השם יתעלה לחוס על כבוד משה, ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת "שלח לך אנשים". והאריך עליו אפו, כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל...
(אברבנאל,שם)

חטאו של משה- בתגובתו לדברי המרגלים ותגובת העם:
כל מנהיגותו זו של משה היתה כלא היתה בחטא המרגלים,...  אך תגובתו של משה לתוכניתם המחוצפת של ישראל "נתנה ראש ונשובה מצרימה" מסתכמת במשפט אחד:
"ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (י"ד, ה)
זו לא היתה המנהיגות שהתבקשה באותה שעה.  ...
ובראב"ע על חטאם:

"ויבא משה ואהרון מפני הקהל - כ ד מ ו ת  ב ו ר ח י ם."


ושוב, בהשוואה לבעיה הדומה ברפידים, כשהעם התלונן על הצמא ועל העליה ממצרים: "ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'" (שמות ט"ז, ב (.שם נאבק משה עם המתלוננים וניסה להחזירם לתלם, וכאן, במי מריבה - נאלם דום, נפל על פניו וחיכה לישועת ה'. זו אינה מנהיגות. לראשונה נענש משה במרגלים, וכפי שנאמר בדברים א', ששם כבר נתבשר על כך שלא יכנס ארצה. אך לאחר ל"ח שנה נתן לו הקב"ה הזדמנות נוספת. משכשל גם בה - הפכה הגזירה לגזירה סופית. 
(הרב יעקב מדן,פרשת שלח האם נענש משה בשל חטא המרגלים, ומדוע)

ג.משמעות השורש ש.ל.ח בתורה:
הקדמה:
משמעות הפעם הראשונה בה מופיעה מילה בתורה:

 ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית (ב', ג') ויברך וגו' ויקדש אותו. וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו.  (ר' צדוק הכהן מלובלין,ספר ישראל קדושים - אות ז )


שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יד,ב)

1.שתי משמעות הפוכות לשורש ש.ל.ח:

א.ש.ל.ח בבניין קל- במשמעות שליח - שלוחו של אדם- כמותו:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:(בראשית ג,כב)

ב.ש.ל.ח- בבניין פיעל- במשמעות  שילוח:

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

נח קיווה שדרך שילוח היונה בחזרה אל הטבע היא תשמש עבורו כשליחה לצורך מטרת הידיעה שקלו המים
את העורב שילח כדי לגרשו בלבד

...העורב שימש  בתיבה וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תכף ומיד...ולא הזכיר לראות הקלו המים (אור החיים,שם)

אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח .שלחה ללכת לדרכה ובזו אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו(רש"י,שם)


2.פרשיות התורה עם שורש ש.ל.ח:


וישלח- יעקב שלח מלאכים(מלאכי אלוקים)  בשמו לפגוש את עשיו

בשלח- פרעה שילח(גירש) את בני ישראל ממצרים
שלח לך- משה שלח מרגלים בשמו אך בפועל התברר שרובם(עשרה מהם) שילחו מעצמם מן השליחות ופעלו עצמאית כנגד מגמתו של משה שולחם.

סיום: תגובת משה במרגלים- ראה במרגלים שליחים אישיים שלו:

דא''ר יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר {שמות יב-ו} ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם(קידושין מא,ע"ב)




יום ראשון, 31 במאי 2015

בהעלותך: עלה למעלה עלה

פתיחה: מדוע בהעלותך ולא בהדליקך כמו למשל בנרות חנוכה שנרמזו כאן?

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח,ב)


ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו להדליק נר של חנוכה

אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו (רמב"ן,שם)


1.נושאי הפרשה- בסימן עלייה לארץ ישראל:
א.ההכנות האחרונות למסע: הכנת הקודש
1.העלאת הנרות במנורה 2.טהרת הלויים והנפתם 3.עשיית הפסח במדבר ופסח שני


ב.תיאור המסע:
1.תיאור מהלכי המסע  2.החצוצרות ושימושן 3.סדר מסע הדגלים 4.בקשת משה מחותנו ותחילת המסע
5.ויהי בנסוע הארון

ג.התוצאות הישירות מן המסע אל הארץ : נפילות
 1.נפילות של עם ישראל -התאווה לבשר: א.התבערה ב.תלונות המתאווים תאווה ג.תגובת משה ותלונתו ד.שבעים הזקנים  ה.התקדשות העם לקראת אכילת בשר ו.בחירת שבעים הזקנים ז.השלו
2.נפילות של המנהיגים- חטא מרים ואהרון


2.חטא המתאווים לבשר מתרחש דווקא עם הקירבה לא"י- ארץ בה יש חיבור בים קודש לחול ובין שמים לארץ ולכן רצו אחיזה גם בבשר:


והנה ישראל סברו שתיכף יכנסו לארץ במסע הראשון, כמ"ש מרע"ה (י' כ"ט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו', היו יראים מהשינוי הפתאומי, היינו מאכילת המן לאכילת תבואת הארץ, ע"כ בקשו מאכל בשר צירוף להמן, וזה שהתרעמו בלתי אל המן עינינו, לא כמו שכתוב להלן (כ"א ה') ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שמאסו במן, וכאן נאמר רק שלא רצו במן לבדו ( שם משמואל - פרשת בהעלותך - שנת תרע"ב )


3.הרבה מגדולי ישראל ניסו לעלות לארץ ולא עלה בידם: הבעש"ט,הגר"א וכו'


רבי ישראל בעל שם טוב , מייסד תורת החסידות,ביקש לעזוב את אירופה ולעלות לארץ ישראל.הוא הגיע לאיסטנבול ועלה על אנייה שהיתה בדרכה לא"י,וכשזו החלה להפליג בים ,פרצה לפתע רוח סערה וגם השטן תקף אותו וסילק ממנו את כל השגותיו הגבוהות, מה שמכונה ה'מוחין'.ר' ישראל בעל שם טוב הבין שהשטן עומד כנגדו ואין לו ברירה-והוא שב על עקבותיו חזר לאירופה וכך הסתיים מסעו לא"י (דעה צלולה, הרב אורי שרקי,פתח דבר)

4.יציאה מהארץ - נקראת ירידה:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ:(בראשית יב,י)

5.העלות הענן- נקראת גם סילוק, לצורך עלייה נדרש סילוק המעכבים:


וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ט,יז)


העלות הענן. כתרגומו אסתלקות, (ק) כמו ונעלה הענן, ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סלוק אלא צמוח ועלייה, כמו והנה עב קטנה ככף איש עולה מים (מלכים-א יח, מד): (רש"י,שם)


6.עלייה לצורך עלייה:

פעם אחת נסע רבי נחום מצ'רנוביל בדרך והגיע לכפר נידח שישב בו יהודי בודד שהחזיק בית מרזח ונשאר ללון שם. באמצע הלילה העירה האישה את בעלה ואמרה שכנראה האורח אינו מרגיש טוב כי היא שומעת אנחות חזקות בוקעות מחדרו. לשמע דבריה קם היהודי ממיטתו , לקח נר דולק בידו וירד לבדוק במה מדובר. כששמע אנחות בוקעות מהחדר, התכופף להציץ דרך חור המנעול וראה שהאורח יושב על הארץ, נר בידו, והוא מתנועע ומלמל בשפתיו ומדי פעם פורצת אנחה עמוקה מפיו. דפק היהודי על הדלת, נכנס והתנצל שהיות שכפי הנראה האורח סובל מכאבים על כן הוא בא לשאול אם לא כדאי להביא רופא.

ענה רבי נחום שהוא מרגיש טוב והוא עורך תיקון חצות.שאל היהודי: מהו תיקון חצות ועל מה הוא נערך? ענה לו הרבי: על חורבן בית המקדש. שאל היהודי: מהו בית המקדש ומה פירוש חורבן בית המקדש? ראה ר' נחום עם מי יש לו עסק והתחיל להסביר ליהודי שבעבר גרו היהודים בארץ ישראל והיה להם בית מקדש, ושבעוונותינו החריבו אותו הגויים והגלו אותנו מארצנו, וכאשר יבוא המשיח הוא ייקח את כולנו לארץ ישראל ויבנה את בית המקדש ושאלו הרבי אם גם הוא רוצה שהמשיח יקח אותנו לארץ ישראל.היהודי ענה שאינו יודע ושילך לשאול את אשתו.

כשחזר היהודי אל אשתו הרגיע אותה שהאורח מרגיש טוב ואחר כך סיפר לה שהאורח אמר שהמשיח ייקח את כל היהודים לארץ ישראל ושאל אותו אם גם הוא רוצה ושעל זה בא להתייעץ איתה. ענתה האישה ואמרה, לך תגיד לו שהדבר אינו בא כלל בחשבון כי אנו אנשים באים בימים,הצלחנו לחסוך מעט רכוש,יש לנו בית קטן משלנו כמה פרות ועגלים, לול עם תרנגולים ולא יתכן שנעזוב כך את הכל ונעלה לארץ ישראל.

כשחזר היהודי לרבי נחום וסיפר לו מה שאשתו אמרה, ענה רבי נחום שנכון הוא שיש להם רכוש אבל גם צרות צרורות מהגויים ואילו בארץ ישראל כאשר יבוא המשיח נשתחרר מכל הצרות.
כששמע זאת היהודי אמר שהוא ילך עוד פעם לשאול את אשתו.חזר לאשתו ואמר לה כי נכונים דבריה שכאן יש לנו בית קטן, רפת ולול אבל פה הגויים עושים לנו צרות.

התיישבה האשה בדעתה ולבסוף אמרה לבעלה: לך תגיד לאורח שטוב לנו כאן, אלא מאי,הגויים עושים לנו צרות ולזה יש פתרון: שהמשיח ייקח את כל הגויים לארץ ישראל ואנחנו נישאר כאן (ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום,ע"מ 158)


7.א"י - גבוהה מכל הארצות מבחינה רוחנית:


כדתניא {דברים יז-ח} וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות בשלמא בית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל היינו דכתיב {דברים יז-ח} דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אלא ארץ ישראל גבוה מכל ארצות מנלן דכתיב {ירמיה כג-ז} לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם (קידושין סט, ע"א-ע"ב)



8.עלייה לארץ מעלה את האדם עצמו:
ערב רב שעלה עם ישראל ממצרים- עלה גם רוחנית בהיותו בדרכו לא"י:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמות יב,לז-לח)



9.ארץ ישראל מתעלה כשעם ישראל עולה ומתיישב בה ומצד שני נופלת כשעם ישראל נעקר ממנה:


"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כו, לב).


א.א"י תפרח רק כשעם ישראל על אדמתו: שממה תהיה לאויביכם שלא ימצאו בה נחת רוח, ובשורה טובה היא לישראל, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה, אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח, עד כאן. ומזה אמר שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קבלה אומה ולשון ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה (רבנו בחיי,שם)

ב.ראייה הסטורית להתרחשות דברי התורה:
"... ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית – מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה... בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח... אפילו הזית והצבר, אותם ידידים של אדמה זיבורית כמעט אין בארץ...
ארץ ישראל יושבת בשק ואפר, מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה; ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ומסורת, ארץ חלומות..."

(מסע בארץ התענוגות, מרק טווין)


10.מעלת הישיבה בארץ ישראל:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הוֹאִיל וּבָאנוּ לָזֶה, מַה זֶּה הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךְ? לַה' אֱלֹהֵינוּ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכִי רַק בִּלְבַדּוֹ הוּא, וַהֲרֵי כָּתוּב (שם ח) כִּי ה' אֱלֹהֶיךְ מְבִיאֲךְ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְגוֹ', (שם) אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךְ נֹתֵן לָךְ, (שם ד) כִּי ה' אֱלֹהֶיךְ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, וְכֻלָּם כָּךְ?

אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ עוֹלֶה לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וּשְׁכִינָה יוֹשֶׁבֶת בִּמְקוֹמָהּ, וְזֶה בָּזֶה תָּלוּי. וּמֹשֶׁה לֹא אָמַר אֱלֹהֶיךְ אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָּׁה וּלְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. וּמַה שֶּׁלֹּא אָמַר אֱלֹהֵינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה לֹא זָכָה לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְלָכֵן אֱלֹהֶיךְ וַדַּאי בְּכָל מָקוֹם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם הָיוּ עֲתִידִים לְהִכָּנֵס לְשָׁם. (זוהר שמות עט, ע"ב)


11.מופע ראשון שלה שורש ע.ל.ה: - עליית אדי מי התהום של אדמת ארץ ישראל לצורך בריאת האדם

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(בראשית ב,ו)

ואד יעלה. לענין  ברייתו של אדם העלה התהום, והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה, ואחר כך וייצר:

אדם הראשון נברא מאדמת הר הבית:
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה,פרק ב,הלכה א)

12.מסקנת יהושע וכלב: עלה נעלה



וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר  יג,ל)


עלה נעלה. אפילו בשמים, (ה) והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו:(רש"י,שם)

דאם לא כן הל"ל נעלה וירשנו עלה למה לי אלא עלה נעלה מכל מקום אפילו בשמים: (שפתי חכמים,שם)

סיום: עלה למעלה עלה




הנר- תכונתו לעלות: 
בהעלותך= בהזדהות עם תכונת העלייה של הנר
אמר רב הונא הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג ע"ב)

הרגיל בנר- מי שנזהר לשמור על תכונת ההתמדה כמו נר שדולק כל הזמן ועל השאיפה למעלה כמו השלהבת- זוכה שבניו ותלמידיו מושפעים מכך ונעשים תלמידי חכמים (ע"פ הרב בן ציון אלגאזי)

מדוע לא נאמר שהרגיל בנר יהיה תלמיד חכם? ק"ו, אלא שכמו הנר שמאיר לסביבתו כך גם הרגיל בנר ותכונתו משפיע על סביבתו והקרובים ביותר אליו הם בניו וזכה שגם הם יהיו תלמידי חכמים (ענ"ד)

לאדם כוחות עצומים לרומם עצמו וסביבתו:


בן אדם, עלה למעלה עלה,
כי כח עז לך.
יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.
אל תכחש בם פן יכחשו לך.
דרוש אותם - וימצא לך מיד.
(אורות הקודש, הרב קוק).


יום רביעי, 27 במאי 2015

נשא: זה שעולה וזה שיורד

פתיחה: נ.ש.א- 2 משמעויות הפוכות,הכיצד?
משמעות שלילית: פיתה,הסית
משמעות חיובית: הרים, הגביה (אבן שושן, ערך נשא)

א.מופע ראשון של נ.ש.א במשמעות שלילית בתורה:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:(בראשית ג,יג)

השיאני. הטעני, כמו אל ישיא אתכם חזקיהו (דברי הימים-ב לב, טו.): (רש"י)

השיאני. פתני: (אבן עזרא)

ב.מופע ראשון של נ.ש.א במשמעות חיובית בתורה:
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְ-ה-וָ-ה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא (בראשית ד,יג)


גדול עוני מנשוא. ופירוש על דעת כל המפרשים שהוד' חטאו. ופי' נשוא כטעם סלוח כמו נושא עון (אבן עזרא,שם)

1.נשיאת ופקידת הנושאים בנטל:

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם(במדבר ד,כב)

א.המשך המפקד- נשיאת ראש בני גרשון ומררי:

וַיֹּסֶף אַף יְ-ה-וָ-ה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה(שמואל ב,כד,א)

פעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות. כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד, אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות.(מלבי"ם,שם)

ב.תפקיד בני גרשון ומררי- נשיאת כלי המשכן:

זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:  וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ: עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם:(במדבר ד,כד-כז)

וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:  וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם:(שם,לא-לב)

 אלו שנושאים את כלי המשכן הם אשר פקידתם וספירתם תנשא אותם ותעיד על חשיבות תפקידם (ענ"ד)

2.שילוח המצורעים מחוץ למחנה- הצרעת כעונש על התנשאות וגאווה :
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ(במדבר ה,ב)

א.שורש החטאים המביאים  לצרעת- התנשאות וגבהות לב:

מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר רַבִּי שָׁלוֹם עַל אַחַד עָשָׂר דְבָרִים הַצָּרַעַת בָּאָה, עַל קִלְלַת הַשֵּׁם, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הָאוֹמֵר עַל חֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בּוֹ, וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל לְשׁוֹן שֶׁקֶר, וְעַל הַגְּנֵבוֹת, וְעַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר, וְעַל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם, וְעַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר עַל עַיִן רָעָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים עַל מִי שֶׁמְּנַאֵץ בְּדִבְרֵי תוֹרָה...
וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ זֶה נַעֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, א):  וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְ-ה-וָ-ה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע, מַהוּ גָּדוֹל, שֶׁהָיְתָה רוּחוֹ גַּסָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְעַל יְדֵי כָךְ נִצְטָרַע
(במדבר רבא,ז,ה)

ב.אחד מסוגי הצרעת- שאת מלשון נשא בא להצביע על ההתנשאות:
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויקרא יג,ב)

שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר {ישעיה ב-יד} על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות
ספחת אין ספחת אלא טפילה וכן הוא אומר {שמואל א ב-לו} ואמר ספחני נא (שבועות ו,ע"א)

ג.טהרת המצורע ע"י עץ ארז שהוא עץ מתנשא וגבוה:
 וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: (ויקרא יד,ד)
ועץ ארז. לפי שהנגעים באין  (ה) על גסות הרוח (רש"י,שם)

3.וידוי- מרכיב הכרחי  בנשיאת ה' את עוון החוטא:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּי-ה-וָ-ה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ:(במדבר ה,ו-ז)

 וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ(ויקרא טז,יא)

...ומה הוא זה שמשה אומר נושא עוון ופשע וחטאה ונקה (שמות ל"ד), ואמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם (ויקרא ט"ז), אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים נעשו כאילו הן שגגות לפניו. (מדרש הגדול, ויקרא טז יא)

4.אישה סוטה- סטיית  האישה הנשואה ממוסד הנישואין:

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה (במדבר ה,יב-יד)

א.משמעות המילה נישואין:
1.משא הזוגיות:
שורשיה של המילה נישואין נעוצים במלה נשא. בנישואין, כל אחד צריך לשאת –
ולפעמים זה באמת יכול להיות משא כבד ורציני – את החולשות והתכונות השליליות של בן/בת זוגו,
יחד עם הייחודיות שגורמת לנו להוקיר ולאהוב זה את זה (הרב אבנר קוואס)

נשיאת עצמו למדרגה גבוהה יותר בזכות השיתוף והאהבה בין שני הצדדים  (ענ"ד)

ב.סוטה- במשמעות שוטה:
ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא''כ נכנס בו רוח שטות שנא' {במדבר ה-יב} איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב (סוטה,ג,ע"א)

ג.במידה והיא נמצאת אשמה- תשא את עוונה:
וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ(במדבר ה,לא)


5.נזיר- להתנשא למדרגה גבוהה :

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַי-ה-וָ-ה:(במדבר ו,ב)

א.הנזיר מתנשא למדרגת כהן מבלי להיות כזה:
מפני שהקדוש ברוך הוא ציווה לסדר מדרגות עמו, למשרתיו הכהנים לבדם והלויים לבדם וישראל בדגליהם לבדם, וציווה אחריהם בטהרת המחנה מהמצורעים והטמאים, וכן מהגזלנים, וכן מהממזרים בני הנשים שזנו תחת בעליהן - ציווה עתה לעשות בקרב עמו מדרגה אחרת מאנשים, שיהיו יותר קדושים משאר העם וגם מהלויים, ולא יהיו לויים. וכן בדברים אחרים יהיו קדושים מן כהני ה' ולא יהיו כהנים - והם הנזירים. כי הנה קדושתם תתחלף מקדושת הכהנים, במה שאין קדושתם מלידה ומבטן ומהריון ככהני ה', ולא תמידים כמוהם. כי הנזירות ברצון הנזיר כפי נדרו, אם בזמן רב ומועט, אם בעניינים שנדר הנזירות בהם. והיו בנזירים דברים אסורים ככהנים, והוא גדל פרע שער ראשו: (אברבנאל ,שם)



ב.נזיר מלשון עטרה(נזר) הבאה דרך מוצא הפה(נדר):
... ואולי יהיה נזר לשון עטרה, כי הנזיר נזר אלהיו על ראשו (כאן (ו, ז) בקדושת נזירותו:
והנה נקרא השער 'נזר'. לפי שכמו שהמלך ניכר שהוא מלך בעטרה אשר על ראשו, כן הנזיר יוכר וייוודע שהוא נזיר מפאת השער הרב אשר על ראשו, דמות הנזר. ובמדרש (במדבר רבה י, י) אמרו: למה ציווה לנזיר שלא יגלח את ראשו, לפי שהגילוח מייפה בני אדם, כמו שאמר ביוסף (בראשית מא, יד): "ויגלח ויחלף שמלותיו", ובזה גס לבו עליו (אברבנאל ,שם)




ג.גידול השער- כדי שלא יגבה לבו:
כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר וגו' (במדבר ו, ה), לָמָּה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּזִיר שֶׁלֹא יְגַלַּח רֹאשׁוֹ, לְפִי שֶׁהַגִּלּוּחַ מְתָאֳרוֹ וּמְיַפֵּהוּ, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ בְּיוֹסֵף (בראשית מא, יד): וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וְגִדּוּל שֵׂעָר הוּא לְשֵׁם צַעַר וְאֵבֶל, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר שֶׁזֶּה הַנָּזִיר אָסַר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן כְּדֵי לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַזִּמָּה, יְגַדֵּל שַׂעֲרוֹ, שֶׁיִּתְנַבֵּל וְיִצְטָעֵר, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא יֵצֶר הָרָע קוֹפֵץ עָלָיו,(במדבר רבא,י,י)


ד.בתום נזירותו- שורף את השיער המבטא גבהות:

 וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:(במדבר ו,יח)


6.נשיאת כפיים-ברכת כהנים

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם (במדבר ו,כג)

בספר נתיבות שלום מבאר, שהידיים הם ביטוי לכחו ופועלו של האדם, וגם ברוחניות, עיקר כח הקדושה של הצדיק באה לידי ביטוי ע"י הידיים. כמו שמצינו אצל משה רבינו במלחמת עמלק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק", "וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים", שמרומז בזה שמדתו של משה רבינו היתה מידת הדעת, שבה היה עיקר כוחו, וזהו וידי משה כבדים, שכנגד קליפת עמלק אי אפשר היה להלחם עם מידת הדעת בלבד.

אך מידתו של אהרן הכהן היא מידת האהבה, כמו שנאמר בפרקי אבות: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א'). וזהו שנאמר "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו", ידי אהרן הם ביטוי למידת האהבה, שעי"ז בירך אהרן את העם, וזהו עיקרה של ברכת כהנים, "וצונו לברך את עמו ישראל באהבה", כי יסוד ושורש המצוה של ברכת כהנים היא מידת האהבה, וכפי שמובא בזוה"ק (ח"ג קמ"ז:): "כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידיו לברכא לעמא" (כל כהן שאינו אוהב את העם או העם לא אוהב אותו לא יפרוס את כפיו לברך את העם) דכתיב "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כ"ב, ט') - אל תקרי יבורך אלא יברך, כי שורש הברכה היא האהבה, ככל שהאהבה גדולה יותר, כך בכח המברך להשפיע יותר ברכה על העם.

וזהו "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם" - שאהרן נשא את ידיו שהיא מידת האהבה הגדולה שלו, והחדירה בבני ישראל שתשרה ביניהם האהבה, ואז ממילא תשרה עליהם הברכה. משום כך, נקראת ברכת כהנים - נשיאת כפיים, שאין נשיאת הכפיים דבר חיצוני גרידא, אלא זוהי כל מהותה של ברכת הכהנים שע"י נשיאת הכפיים משרים הכהנים השראה של אהבה על הציבור, מכח מדת אהבה הנטועה בהם מקדושתו של אהרון, ואז יש מקום שתשרה הברכה על הציבור. (ע"פ הרב הרב זכריה טובי שליט"א, ראש כולל הרבנות)



7.קורבנות הנשיאים

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים (במדבר ז,א-ב)
א.מה תפקיד הנשיא וממה נובע כוחו?


וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל:(בראשית יז,כ)


נשיאים - המלך בישראל איננו קרוי שר, אלא נשיא, וכשמו כן הוא, כענן זה הוא מתנשא אל על ,עמו מנשאו והוא נישא מעל עמו,.מרוח עמו הוא שותה לרוויה , וכמטר יערוף לקחו לאומתוישוקקה רבת יעשרנה,הנשיא נישא ונושא.

נשיא קרוב ל"נסה" ו-"נסס" ומכאן 'נס'.וגם הנס מתנוסס אל על כדי להעלות ולהדריך את אלה שעליהם הוא מתנוסס
(רש"ר הירש,שם)

ב.מה הביאו הנשיאים? עגלות שנושאות את המשכן- סמל לתפקידם לשאת את צרכי העם ולהביאם למימוש

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ז, ב), לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבוֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא אַבְנֵי שׁוֹהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים בָּאַחֲרוֹנָה? 
לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה, כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים, הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא, אָמְרוּ יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ וּמַה שֶּׁיְּחַסְּרוּ נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ. שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת,...
לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה (שמות לו, ו): וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו', וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן,
אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו', ...
אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן.(במדבר רבא,יב,טז)

ג.נשיא- יש ואין:
כל אחד ואחד משנים-עשר המרגלים ששלח משה לתור את הארץ מכונה בתורה נשיא – "כל נשיא בהם". אמר על כך רבי משה-חיים-אפרים, בעל 'דגל מחנה אפרים':
במילה 'נשיא' מצויות המילים 'יש' ו'אַיִן'.
הדבר רומז שקיימים שני סוגים של נשיאים. יש מי שהוא בבחינת 'יש' – הוא מתהדר בתפקידו הרם ומדגיש בכל הזדמנות את חשיבות מעמדו ורום מעלתו. לעומתו יש נשיא שהוא בבחינת 'אַיִן' – הוא נשאר צנוע ועניו ומתהלך בפשטות בין הבריות.
אך האמת היא שמי שמחשיב את עצמו 'יש', למעשה הוא 'אַיִן', וגם אין הוא זוכה לכבוד ולהערכה. ואילו מי שמרגיש את עצמו 'אַיִן' – למעשה הוא 'יש', הוא נשיא אמיתי שזוכה להערכה ואהוב על הבריות.
 (מתוך שיחת השבוע, שלח לך, תשע"ד)


סיום: על האדם להיות עם מצפן פנימי כדי לזהות שכיוון התקדמותו המוסרית ועלייתו הוא חיובי ולא צלילה שלילית:
ורטיגו, אובדן יכולת ההתמצאות במרחב, נובע מתנאי אל-ראות כגון טיסה בתוך עננים כבדים, ערפל או טיסה בלילה חשוך מעל ים, ולעתים אף מעל יבשה. ורטיגו הוא המונח המקובל בישראל לתיאור התופעה.
טייסים מאומן לטוס תוך התייחסות לנקודות ציון בולטות במרחב ואל מכשירי הכיוון והניווט. בעת אובדן היכולת להתייחס לנקודות ציון חיצוניות, טייסם נוטים באופן טבעי לאבד במהירות את תחושת המרחב, ולחוש שהם טס בכיוון, גובה ומהירות שונים מהמציאות. תאונות מטוסים רבות התרחשו עקב ורטיגו, כאשר במקרים רבים סברו הטייסים שהם עולים כלפי מעלה, בעוד שלמעשה היו הפוכים וטסו לכיוון הקרקע.(מתוך אתר מעריב)


יום חמישי, 21 במאי 2015

במדבר: ובלכתך בדרך

פתיחה: מה באה מילת במדבר להורות והלא כל המסע של ב"י מצאתם ממצרים ועד סוף חומש דברים היה במדבר?
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(במדבר א,א)

1.מה מיוחד במדבר?
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל: (שיר השירים ג,ו)

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, עִלּוּיָהּ מִן הַמִּדְבָּר, סִלּוּקָהּ [ס"א.] חִלּוּקָהּ מִן הַמִּדְבָּר, מִיתָתָהּ מִן הַמִּדְבָּר, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יד, לה): בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, תּוֹרָה מִן הַמִּדְבָּר, מִשְׁכָּן מִן הַמִּדְבָּר, סַנְהֶדְרִין מִן הַמִּדְבָּר, כְּהֻנָּה מִן הַמִּדְבָּר, לְוִיָּה מִן הַמִּדְבָּר, מַלְכוּת מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, ו): וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְכָל מַתָּנוֹת טוֹבוֹת שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִן הַמִּדְבָּר.(שם,מדרש רבא,ג,ה)


2.סוגים שונים של מדבר:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:(ירמיה ב,ב)

במדבר בארץ לא זרועה, כי יש שני מיני מדבריות,
א) ישימון וציה והם מקומות שיחדה הטבע אותם בל יתקיימו בם אנשים כמו מדבריות החול (מדבר קאבי או זאמא אשר באזיא) או מדבר המלח (המחלקת ארץ פרס לשתים, או מדבר זיריא אשר באראביען) ודומיהם, והגדולה שבהם מדבר זארא(=-סהרה) אשר באפריקא,
ב) מדבר סתם (סטעפפען) אשר יחסר בהם יערות ואגמי מים, ובכל זאת היא ארץ זרועה, ר''ל שגדלים שם פירות רק שהם קטנים ורזים מאד (וזה בא מסבת מעוט האדים הלחים באויר שם מחסרון המעינות והנחלים) ושם ימצא מרעה לצאן ונקראים תמיד נאות מדבר (לקמן ט' ט', כ''ג י' ובכ''מ) ולכן כפל במדבר ומוסיף בארץ לא זרועה :(מלבי"ם באור המלות,שם)

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת:(ישעיה לה ,א)
מדבר ציה וערבה. הציה יבשה מסבת החום הבוער שם, ציה גם חום יגזלו (איוב כד יט). והמדבר והערבה מובדלים במה שהמדבר שמם מצד עצמו, אבל הערבה סבת שוממתה מצד שגדלים שם קוצים ודרדרים ושיחים פראיים, כמ''ש וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', (לק' נא ג') כי הערבה הוא הגן המדברי. ועיין לקמן (מ''ם ו', מא יט) מש''ש :(מלבי"ם באור המלות)


3.המדבר- מקום הסכנה:
הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ (דברים ח,טו)

ברכת הגומל- על הולכי מדבריות:
אַרְבָּעָה צְרִיכִים  לְהוֹדוֹת. יוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ מִמֶּנָּה, וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא, וְסִימָנָךְ: וְכָל הַחַיִּי''ם יוֹדוּךָ סֶלָּה. ''חוֹלֶה ''יִסוּרִים ''יָם ''מִדְבָּר.(אורח חיים,ריט,א)

4.  40  שנה במדבר- שמלתם לא בלתה:

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:(דברים כט,ד)

5.נסיונות המדבר:

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד,), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:(אבות ה,ד)
עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר - שנים בים, אחד בירידה, שם נאמר (שם יד) המבלי אין קברים במצרים, ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו. אחד ברפידים, וירב העם עם משה. שנים במן, לא תצאו ויצאו, איש אל יותר ממנו ויותירו. שנים בשליו, בראשון בשבתנו על סיר הבשר, בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו. אחד בעגל. ואחד במתאוננים. ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:(ר' עובדיה מברטנורה,שם)

במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב, וחסר, אין כל בו, חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא, ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר. וקא קרי ליה להקב"'ה מקום בכאן, להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו. מד"ש:(תוספות יום טוב,שם)


6.למה ניתנה התורה במדבר?

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי (במדבר רבא,א,ז)

ומפני מה ניתנה במדבר... ומה המדבר הזה אין לו סוף, כך דברי תורה אין להם סוף, שנאמר ארוכה מארץ מדה וגו', וכשם שאין לה סוף כך אין למתן שכרה סוף... (ילקוט שמעוני, שמות פרק יח רעג)


7.מופע ראשון של מדבר בתורה: מדבר פארן- המקום בו פסק הדיבור אל משה בעקבות חטא העגל:
וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר:(בראשית יד,ו)

מדבר פארן- מקום גידולו של ישמעאל:
וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(בראשית כא,כא)
מדבר פארן מגיע עד גבול ארץ כנען- נקודת המעבר מהמדבר אל הדיבור האלוקי שבא"י - ודווקא שם פוסק הדיבור בגלל חטא המרגלים:

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:(במדבר יג,ג)

8.הדיבור חוזר- לאחר שתם עונש חטא המרגלים:

וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר:(דברים ב,טז-יז)
וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר,  (א) אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל:(רש"י,שם)


9.המדבר - סמל לגלות:
קוֹל יְ-ה-וָ-ה יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל יְ-ה-וָ-ה מִדְבַּר קָדֵשׁ:(תהלים כט ח)

מדבר קדש - שם חכו בני ישראל י"ט שנה על סף גבול הארץ, כדי לגדל דור חדש שיכנס לארץ אחר חטא האבות. גם הגלות במדבר העמים דומה למצב העם במדבר קדש. (רש"ר הירש,שם) 

10.הדס במדבר:


. ואמר רבי יוחנן כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר, איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמיד חכם, דומה להדס במדבר, דחביב. (ראש השנה כג א)



11.חומש במדבר- נקרא חומש חומש וידבר וחומש הפקודים:
א.חומש וידבר:
וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר וגו' (בראשית כו, יח), כַּמָּה בְּאֵרוֹת חָפַר אָבִינוּ יִצְחָק בִּבְאֵר שָׁבַע, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע, כְּנֶגֶד כֵּן נַעֲשׂוּ בָנָיו אַרְבָּעָה דְגָלִים בַּמִּדְבָּר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָמֵשׁ, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תוֹרָה. (בראשית כו, כ): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם. (בראשית כו, כא): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, עַל שֵׁם (שמות א, יד): וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה. (בראשית כו, יט): וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. (בראשית כו, לג): וַיִּקְרָא אוֹתָהּ שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיְדַבֵּר,(בראשית רבא,סד,ח)

ב.חומש הפקודים:
בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת {א}. אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ, קוֹרֵא. וְאִם לֹא, קוֹרֵא בְאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ. חַזַּן הַכְּנֶסֶת {ב} נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא עוֹמֵד, וְקוֹרֵא אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר. וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן, וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים {ו} קוֹרֵא עַל פֶּה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמֹנֶה בְרָכוֹת, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה {ח}, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְמָן וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה(יומא ז,א)

שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים. סֵפֶר וַיְדַבֵּר, שֶׁמַּתְחִיל בְּמִנְיָנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַשִׁ"י:(עיקר תוספות יום טוב,שם) 

12.כל החומשים- כנגד דיבור- התורה דבר ה':
בראשית- המאמר הראשון מבין 10 המאמרות
שמות- קריאה בשם היא תחילת הדיבור
ויקרא- קיראה כוללת דיבור
במדבר-וידבר- הדיבור של ה'
דברים- הדיבור של משה
(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)


סיום: במדבר- חומש הדרך:
חומש במדבר,חומש הדרך...אין הקב"ה עוזב אותנו לא בבית...ולא בדרך.ספר במדבר הוא החלק המיוחד של התורה אשר עניינו השראת השכינה של המשך דבר ה' המנחה והמדריך אותנו והמופיע בתוכנו- בדרך  (שיחות הרב צבי יהודה,במדבר, ע"מ 13-14)

הישוב-ישוב הדעת כנגד המדבר-הדרך :
וַיְהִי אֱ-לֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת:(בראשית כא,כ)

חומש במדבר- חומש המעבר של ישראל ממצרים לא"י
חומש הפקודים- ההתפקדות של עם ישראל כחלק מהתארגנות לקראת הכניסה לארץ
חומש וידבר- בחומש זה חל האירוע- חטא המרגלים-  שבעקבותיו פסק הדיבור של ה' למשה במשך 38 שנה.(ענ"ד)