יום שלישי, 14 ביולי 2015

מטות: מטה הדיבור

פתיחה: מדוע התרת נדרים לא נכתבה במפורש בתורה?

 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ב-ג)

הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.(חגיגה,א,ח)

חלק א: כוחה של מילה

ענייני הפרשה: א.נדרים ושבועות  ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן


א.נדרים ושבועות:


אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)

כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)



2.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם.לראשי המטה היכולת להטות את דבריו של הנודר ולמצוא פתח מילוט להפר את נדרו. (ענ"ד)

ב.המלחמה במדין: דיבור רע

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן  בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:

דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:

וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:

בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

***מסקנת ביניים:

הפה הוא כמו מטה שניתן לאדם, אם הוא משתמש בו לרעה כבלעם סופו שיענש בחרב ושמדרגתו תהיה שפלה אף מבהמה(האתון) (ענ"ד)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -

וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:

כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:

הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם.מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)


חלק ב: המטה ,השבט והמקל


1.הפטרת מטות בשנה מעוברת: ירמיה פרק א


א. ההפטרה סובבת סביב עניין הדיבור הפטרת שבוע הבא כנגד האוזן(שמעו דבר ה') והפטרת חזון כנגד העיניים(חזון ישעיה) (ע"פ הרב ברוך רוזנבלום):


דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן...

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹ-נָ-י יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי....
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: 
וַיִּשְׁלַח יְ-ה-וָ-ה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:(ירמיה א,א-ט)

יִרְמְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ. וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱ-לֹקִים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי (ירמיה א, ו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר, בְּעַל כָּרְחֲךָ תֵּלֵךְ וּבְעַל כָּרְחֲךָ תְּדַבֵּר. (תנחומא,תולדות,סימן יב)


ב.בין מטה למקל: ירמיה רואה בחזונו מקל כסימן לצרות הקרבות


וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (ירמיה,א,יא)

מקל. יש הבדל בין מקל, מטה, משענת, המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י''ט י''ד), ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח' ד'), ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות, ויך את האתון במקל, ועי' לקמן (מ''ח י''ז) (מלבי"ם,שם)



ג.עמידה במילה והזדרזות לקיים הבטחה:


וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ (שם,שם,יב)
ויאמר ה' היטבת לראות, הדמות הזה מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים...

 במה שראהו שקד, ר''ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ''א יום, וכן היו כ''א יום מן י''ז בתמוז עד ט' באב כמ''ש חז''ל 
....מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועז''א כי שוקד אני על דברי לעשותו כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז''ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר''ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם) :(מלבי"ם באור הענין,שם)

2.בין שבט למטה:

שבטי ישראל מכונים בתורה בשני שמות: שבטים ומטות.
ההבדל בין שני השמות הוא: "שבט"הוא ענף שנכרת מהאילן לא מכבר (או אף מחובר אליו עדיין) ותוכו לח עדיין מהנוזלים שינק מהאילן בהיותו מחובר אליו,ואילו מטה הוא מוט יבש,שלא נותרה בו לחלוחית של האילן החי.(ליקוטי שיחות חלק יח ע"מ 382)

שימוש המקרא במילה שבט בא לתאר את החיבור לעץ-הערבות ההדדית- החיבור בין השבטים השונים לעצם היותם עם אחד
שימוש המקרא במילה מטה בא להורות על העצמאות של כל שבט, הבידול והייחודיות של כל שבט ושבט בפני עצמו (ענ"ד)


א.שבט-אחדות וערבות:
1.הקמת מצבה לכל השבטים כמכלול:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד,ד)
2.אבני החושן- ערבות הדדית בין כולם:
וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט (שמות כח,כא)

3.מעשה עכן משבט יהודה השפיע על כך שכל שבטי ישראל- כל עם ישראל- נענש:

וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְ-ה-וָ-ה יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה יְהוָה תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְ-ה-וָ-ה יִקְרַב לַגְּבָרִים...וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה: (יהושע ד,יד-טז)

4.בזמן הנתינה מדגישים את השבט- את האחדות המתבקשת: שבט מנשה נקרע כאמור לשני חלקים כדי לשמור על האחדות והחיבור בין עם ישראל לשניים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי:
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב(במדבר לב,לג)
לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם - על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר לירדן. (פסיקתא זוטרא, מטות, עמ' ק"מ)

מבט חיצוני, לכאורה משה קורע כאן את שבט מנשה, אך גם קריעה זו היא רק אשליה - שכן דווקא העובדה שמשני עבריו של הירדן יושבים בני אותו השבט, היא זו שתאפשר את חיבור שני עברי הירדן, כך שהיושבים בשני צדדיו - יראו זה בזה את אחיהם.(ע"פ איתן פינקלשטיין)

5.חצי השבט הופך מצד אחד ליחידה עצמאית- חצי מטה ומצד שני מכונה ברוב המקרים חצי שבט כדי לבטא את האחדות:
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם: (יהושע יג,כט)

ב.מטה- עצמאות ובידול:
בצלאל הובדל מכל שאר העם והוטלה עליו משימה ייחודית :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְ-ה-וָ-ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לה,ל)

המקלל- נתבדל מכל השבטים ונענש במיתה:

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן (ויקרא כד,יא)

במפקדים- כל בט נספר בנפרד ולכן נוקטים בביטוי "מטה":
וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא (במדבר א,ד)
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת (במדבר א,כד)

בחלוקת השבטים לדגלים - מדגישים את הייחוד וההפרדה:
וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:  וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלוֹן(במדבר י,טו-טז)

במעשה המרגלים לא נהגו בערבות אלא בפילוג משמעותי לגבי מטרת שליחותם ומסקנותיהם:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם(במדבר יג,ב)

במעשה קרח המטות של כל שבט באו להראות את המפריד ולא המחבר כשמטה שבט לוי דווקא פרח:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ (במדבר יז,יז)

בענייני נדרים- הנודא יכול להגיע רק עד ראש שבטו ולא מעבר לזה ולכן מדגיש את ההפרדה בין השבטים במילה- מטות:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה: (במדבר ל,ב)

ב"י יצאו למלחמה בעל כרחם כי לא רצו לקרב את מיתת משה ולכן מילת מטה מעידה על פירוד ולא חיבור:

וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא (במדבר לא,ה)

וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני (שמות יז, ד), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו  (ע) על כרחן (רש"י,שם)

חלק ג: בין המטה לדיבור



1.איזכור ראשון של מטה- לימוד גדול על כחה של מילת ההודאה: יהודה חיפש להשיב את המטה כדי לעמוד בדיבורו

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה: (בראשית לח, כה-כו)

2.מה משמעות הדרישה לקחת את המטה אך לדבר אל הסלע?
קח את המטה, מאז מלחמת עמלק היה המטה לפני ה', המטה מסמל את משה כשליח ה', תנועה במטה מראה שהמעשה הנולד הוא בהשגחה... אבל אינו צריך להכות בסלע, לומר שיציאת המים הוא דבר חדש שנגרם על ידי מריבתם... ומפי חכם ברנייס שמעתי: כאן הוא המעבר מההנהגה בדרך נסים גלוים לזו שבנסים נסתרים, ורצה להראות להם כי מה שנעשה עד עתה על ידי מטה משה, ייעשה מעתה על ידי דבר משה. (רש"ר הירש, במדבר כ ח)


3.משה- הנביא היחיד שאחז גם במטה ההנהגה:

... לא נשתמש שום נביא לצורך נבואותו במטה אלא משה בלבד(כפי שהעיר רבנו בחיי פרשת בשלח) ונקרא מטה על שם צורתו בעבור שהוא נטוי וכפוף בראשו כדי לאחוז בו ביד (ביאור שמות הנרדפים,ערך מטה)



סיום: חשיבות העמידה בדיבור גם כשיש נקודת מילוט

התורה מחנכת אותנו להיות זהירים בדיבורנו ובמיוחד בהתחייבותנו כלפי ה'.אילו היתה התורה כותבת בפירוש את כללי היתר נדרים,היה הדבר מביא לזילות וזלוזל בהתבטאויות שאינן מחייבות,ביודענו כי כל נדר ניתן להפרה ולביטול (ותישאני רוח,ע"מ 276)

שורה תחתונה: המטה והפה


הפה הוא המטה.כפי שהמטה נקרא כך כי הוא מוט נטוי כך פי האדם  יכול להטות את האדם למעלה או להורידו שאולה.הפה מוליך ומוביל את האדם כמו שמטה מוליך את הנשען עליו וכמו שהאדם נשען על ראשי מטהו (ענ"ד)


יום רביעי, 8 ביולי 2015

פנחס: קשר משפחתי

פתיחה:מה הקשר העמוק בין פנחס לאליהו?

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (במדבר כה,יא-יב)



אמר רבי שמעון בן לקיש: הוא פינחס הוא אליהו. 
(מדרש הגדול ספר במדבר פרשת פינחס כה:יב ד"ה לכן אמר)

את בריתי שלום.   ...ו' קטיעא כי פנחס הוא אליהו וכן אליה כתיב חסר וי''ו ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו וזהו יגל יעקב ישמח ישראל ישמח אותיות משיח שישמח לימות המשיח ויחזור הוי''ו ויהא אליהו שלם: (בעל הטורים,שם)



מבוא: פנחס ואליה- האמנם אותו אדם?

1.פנחס ואליהו- קנאים לה':

אליהו הוא פנחס, המקנא הראשון אשר השליך עצמו על קדוש השם בענין הזנות, ועל כן נתן לו סוד אות הברית, וכמ"ש הנני נותן לו את בריתי שלום. וג"כ מצינו שגם בימי אחאב נתקנא על הברית, כמ"ש קנא קנאתי לה' [אלהי צבאות] כי עזבו בריתך בני ישראל,והוא הכותב והקב"ה החותם. (מרכבת המשנה על אבות פרק ה משנה כז):



2.פנחס- מנין בא?

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר...וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם (שמות ו,כג-כה)
וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל וגו', בַּת פּוּטִיאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל, שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מִשְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת, מִשֵּׁבֶט יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ, וּבָא מִצַּד אַחֵר מִיִּתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.(שמות רבא, ז,ה)



3.אליהו- מנין בא? 


א.יבש גלעד- בנחלת שבט מנשה

 ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד. לכך נקרא מתושבי גלעד לפי שהרגו ישראל אנשי יבש גלעד על מעשה פילגש בגבעה ולא נשאר ביבש גלעד כי אם מעט אנשים מן המיושבים בעיר כי כל השאר היו עם אספסוף לכך מעיד כי אליהו מן התושבים כך שמעתי מהר''י טרוט''י משם הר''י בה''ר יצחק ממלאון (תוספות , תענית ג,ע"א)
ב.אליהו משבט בנימין?
וְיַעֲרֶשְׁיָה וְאֵלִיָּה וְזִכְרִי בְּנֵי יְרֹחָם (דברי הימים א,ח,כז)
מצאתי בדרש שזה אליה הוא אליה הנביא וארבעה שמות היו לו ואלו השמות מפרשים עליו כמו שכתוב בדרש ההוא, ומבני בנימין היה כי אלה התולדות תולדות בנימין הם (רד"ק,שם)


4.האם פנחס האריך ימים עד כדי כך?

את בריתי שלום. ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז''ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים: (ספורנו,במדבר,כה,יב)

חלק א: אבות ובנים בפרשה

1.פנחס- פירוט יחוסו פעמיים:

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי(במדבר כה,יא)

פנחס לא פחד ממה יגידו בשל היחוס של אבותיו:
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך ואיך אתה מקנא על המדינית, וכן אבי אביך פיטם עגלים לע"ז ואיך אתה מקנא על הע"ז, והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך זה פיטם עגלים לע"ז, וה עשה העגל ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו (כלי יקר,שם)

2.בן עזאי- למה לא פורש שמו הפרטי?


תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה - כאילו שופך דמים, שנאמר: +בראשית ט'+ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: +בראשית ט'+ כי בצלם אלוקים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.(יבמות סג,ע"ב)


3.יחוסם של בני ישראל: ללמד ששמרו על טהרת המשפחה
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי:(במדבר,כו,ה)

משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, (ת) לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף: (רש"י,שם)

4.טהרת המשפחה והכניסה לארץ:


בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (במדבר כו,יט)
יש לשאול: מה הטעם להזכיר במסגרת מפקד של בני ישראל הנכנסים לארץ,את שמותיהם של ער ואונן- שמתו מאות שנים קודם לכן ולא נותר מהם כל זכר?
לעיל כתב רש"י שהזכרת שמות המשפחות במסגרת המפקד נועדה להעיד על קדושת משפחותיהם של בני ישראל...והצורך בעדות זו דוקא כאן מובן ע"פ המבואר בתורת הקבלה שקדושת חיי ההמשפחה("שמירת הברית") היא תנאי מקדים לגאולה, ובהעדרה - היה הדבר עלול לעכב חלילה את כניסתם של בני ישראל לארץ.ולכן ראה הכתוב להזכיר דווקא כאן את מותם של ער ואונן שחטאם היה אי שמירת הברית - כתזכורת לבני ישראל על חשיבות ההמשך השמירה על דקדושת חיי המשפחה כדי שלא תתעכב חלילה כניסתם לארץ (תורת מנחם חלק א,עמ' 143 ואילך)


5.צדקותן של בנות צלפחד: יין בן חומץ
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:...אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְ-ה-וָ-ה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: (במדבר,כז,א)

למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי וגו' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה, וללמדך שהיו כולם (נ) צדיקים, (רש"י,שם)

מנין שביקשו מתוך צדקות?

ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: נתנה ראש אמר להן משה: והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ?!
אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ, שנאמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך אל תהי קורא כן, אלא הפרו תורתך עת לעשות לה'. (ילקוט שמעוני,במדבר,סימן תשעג)


6.צדיקותם של בני קרח:


וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר,כו,יא)
ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (סנהדרין קי.): (רש"י,שם)


7.בני משה מול יהושע בן נון: הנאמן של הרועה הנאמן

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-ה-וָ-ה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:(שם,כז,טו-יז)

יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר, הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל (במ"ר כא, יד), וזהו שאמר שלמה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח): (רש"י,שם)


חלק ב: בין פנחס למשה- חטא בעל פעור מול חטא העגל


הקדמה:  בשל מה זכה דווקא פנחס לברית עולם?

מדוע זכה רק פנחס לשכר מופלא שכזה- "הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם?"
לא זו בלבד שלא מצינו שמשה זכה לברית מיוחדת לו ולזרעו אלא שמצינו במפורש שהקב"ה מנע מלתת לו שכר כזה כמסופר בדברי חז"ל שמשה ביקש מהקב"ה- יירשו בני את כבודי והקב"ה לא הסכים לבקשתו!

( ליקוטי שיחות חלק י"ח, עמ' 344 ואילך)

פתיחה: החטא בשיטים קשה מהעגל!
וַיִּצָּמֶד, כִּצְמִידִים עַל יָדֶיהָ, רַבִּי לֵוִי אָמַר זוֹ גְזֵרָה קָשָׁה מִן הָעֵגֶל, דְּאִלּוּ 
בָּעֵגֶל כְּתִיב (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּבְכָאן, וַיִּצָּמֶד, כִּצְמִידִים. 
בָּעֵגֶל נָפְלוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים, וְכָאן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף. (במדבר כה, ד): (במדבר רבא,כ,כג)


1.החטא מתחיל מהעם-ערב רב:

 וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת, וַיָּחֶל הָעָם, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הָעָם, לְשׁוֹן גְּנַאי הוּא, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן שֶׁבַח הוּא, (במדבר יא, א)(במדבר רבא,כ,כג)

א.בשיטים:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (במדבר כה,א)
ב.בעגל:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב,א)

2.חטא בע"ז,ג"ע,ש"ד:

א.בשיטים:
 וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱ-לֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵא-לֹהֵיהֶן (במדבר כה,א-ב)

ב.בעגל:

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:(שנות לב,ו)

יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי (בראשית לט, יז.), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל-ב ב, יד.), אף כאן נהרג חור (רש"י,שם)


3.כמות גדולה מהעם מתים במגפה:


א.בשיטים:

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף(במדבר כה,ט)

ב.בעגל:

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ... וַיִּגֹּף יְ-ה-וָ-ה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: (שמות לב,כח-לה)


3.המנהיג מגיב בקנאות ובנחישות:

א.בשיטים:
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,ז-ח)

ב.בעגל: שבירת הלוחות ושריפת העגל

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:  וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לב,יט-כ)


4.כמעט מלחמת אחים:

א.בשיטים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר (במדבר כה,ה)

ב.בעגל:

וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ (שמות לב,כז)

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,ז-ח)


5.משה נעלם או נאלם:


א.בשיטים:
תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ בֶּן עַמְרָם זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה, אָמַר לוֹ אֲסוּרָה הִיא לָךְ, אָמַר לוֹ זִמְרִי וְאוֹתָהּ שֶׁלָּקַחְתָּ מִדְיָנִית הִיא, מִיָּד נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה וְנִתְעַלְּמָה מִמֶּנוּ הֲלָכָה,(במדבר רבא,כ,כד)

ב.בעגל:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב,א)


6.שמעון ולוי- אחד בתיקון ואחד בקלקול:


 שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:  בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (בראשית מט,ה-ו)


שמעון ולוי אחים וגו', י"ל אחים מותאמים יבא לוי ויכפר על שמעון, כי שניהם כלי חמס מכרותיהם שמעון עשה חמס וגרם הרג רב ומגפה בבעל פעור, ולוי עשה כעין חמס ואכזריות בקדושה במעשה עגל והרג איש את אחיו ואת קרובו, ופנחס במעשה זימרי, יבוא ויכפר על זה, באפם של שמעין הרגו אישים ישראליים בפעור וברצונם של לוי עקרו שור חטא עגל או העבירו מגפה ומדה"ד המתואר שור, וזה לא יתואר אפם כ"א רצונם לרצון להם לפני ה'. [תקס"ג]: ( חתם סופר על בראשית פרק מט פסוק ה )


שורה תחתונה: פנחס פעל בחטא בשיטים כפי שמשה פעל בחטא העגל- קנאות זמנית להרגעת חרון ה'

והמה בכים. נתעלמה ממנו  (ו) הלכה (כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), געו כולם בבכיה (סנהדרין שם). בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו' (שמות לב, כ), וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו: (רש"י,שם)


7.ההבדל בין מעשה משה למעשה פנחס:

ברית נצחית לו לזרעו לעומת התעלות נדירה שלא המשיכה לדורות הבאים:

משה רבינו הביע את נכונתו לוותר למענם על דרגתו הרוחנית וחיי נשמתו("ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"(שמות לב,לב)) ואילו פנחס סיכן למענם את חיי גופו(כדברי חז"ל שבני שבט שמען רצו להורגו והוא ניצל בנס)...

משה ופנחס מייצגים למעשה שתי דרכים שונות בעבודתו הרוחנית של האדם-'מלמעלה למטה'- גילוי אורות אלוקיים נשגבים שהחושך והחומרית נדחים מפניה בדרך ממילא... ואילו פנחס מייצג השפעה 'מלמטה למעלה-' השפעה על העולם הגשמי מבפנים, זיכוכו והעלאתו לדרגה רוחנית גבוה יותר..
כשהעבודה היא מלמעלה למטה..(בדרכו של משה)- השפעתה אינה חודרת למציאות החומרית ולכן היא עשויה להיות זמנית..
ומאחר שמעשהו של פנחס היה בדרך מלמטה למעלה שהשפעתה היא נצחית-זכה דווקא הוא לשכר של ברית נצחית ( לו ולזרעו אחריו) ( ליקוטי שיחות חלק י"ח, עמ' 344 ואילך)

סיכום: יחסי משה-פנחס ויהושע בן נון

פרשת פנחס עוסקת בהעברת הלפיד בין אבות ובנים,מנהיגים וממשיכהם.משה רבנו ידע להיות מנהיג שאוהב ומחובר לעמו מחד, ותקיף וקנאי מאידך.תכונות אלו מצאו ביטויים בשני מנהיגי ההמשך- פנחס שזכה לכהונת עולם ויהושע שזכה להיות המנהיג הממשיך.פנחס זכה לפרשה אחת שכן מעשהו הנועז היה מעשה נהדר שלזמנו ואילו יהושע זכה לספר שלם היות ופעילותו כמנהיג ממשיך היתה ארוכה ויסודית יותר.(ענ"ד)



סיום: באחרית הימים :כולם יהיו ליין בן יין : פנחס הוא אליהו כי בזמן הגאולה הבנים והאבות כולם ילכו בדרך ה'

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,יג)

והיתה לו וגו'. כאשר נולד פינחס, עדיין היה אלעזר בגדר זר, ולפיכך עד כה לא בא פינחס לכלל כהונה. אולם כדרך ששבט לוי זכה במעלת הלוייה על ידי מעשהו בחטא העגל ואחר כך נבחר לכך בפירוש, כן היה הדבר כאן: במעשה ההצלה של פינחס הוא פעל כ"כהן" ה"מכין" לעם את הדרך (ראה פי' בראשית עמ' קסד); הוא ביצע במעשה ממשי את ההתמסרות המכפרת שעבודת הכהן מבצעת במקדש דרך סמל. משום כך נתעלה לדרגת כהן אחרי המעשה הזה; ברית כהנת עולם שניתנה כאן לו ולזרעו אחריו התבטאה בכך שכל הכהנים הגדולים היו מזרע פינחס (ראה דברי הימים א' ה, כט - מא), וגם הכהנים הגדולים של בית שני היו, על פי הספרי על אתר, מצאצאי פינחס (ראה תוספות יומא ט ע"א).
פינחס עצמו זכה לאריכות ימים. עוד בימי פילגש בגבעה (שופטים כ, כח) אנחנו מוצאים את פינחס בן אלעזר בן אהרן משמש ככהן גדול לפני ארון ברית ה'. יתר על כן, לשיטה אחת פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני על אתר), שקנאתו לדבר ה' היתה חדורה ברוח פינחס, ועתיד הוא לרפא את שבר עמו המפולג על ידי פער הדורות ועל ידי כך לסלול את הדרך להגשמת ברית השלום עלי אדמות. כי העתיד יהיה מנותק מהעבר ובהווה אבות ובנים יפנו עורף זה לזה, ויהיה זה תפקידו לגשר על פער הדורות על ידי החזרת רוח חורב של תורת ה'. וכך סיים הנביא את נבואתו: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחֹרב על - כל - ישראל חקים ומשפטים; הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא; והשיב לב - אבות על - בנים ולב בנים על - אבותם פן - אבוא והכיתי את - הארץ חרם" (מלאכי ג, כב - כד). (רש"ר הירש במדבר פרק כה פסוק יג )

והשיב לב אבות. להקב''ה : על בנים. ע''י בנים יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם ור''ד במס' עדיות לשום שלום בעולם : (רש"י,שם)


יום רביעי, 1 ביולי 2015

בלק: ראיית בלק וקריאת שמע

פתיחה: מה לבלק ולקריאת שמע?
אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור מ''ט אילימא משום דכתיב בה {במדבר כג-כב} אל מוציאם ממצרים לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא {במדבר כד-ט} כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (ברכות יב,ע"ב)


חלק א: דמותו של בלק

1.מופע ראשון של רצף אותיות בלק בתורה: אבי הנשק הקונבציונלי

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה (בראשית ד,כב)

תובל קין. תובל אומנתו של קין. ותובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים (רש"י,שם)

2.שורשו של בלק עם בלעם- עמלק- שנאה בלי סיבה:
בלעם ובלק היו מבחינת עמלק, כי תקח את האותיות ע"מ מן השם בלעם, ואותיות ל"ק מן השם בלק תשארנה האותיות בכ"ל (דהיינו ב"ל מן בלעם, ב' מן בלק, ונמצא אשר ב' הקליפות עמלק ובבל מרומזות בהשמות בלעם ובלק)... (זוהר, בראשית רכד)

3.מוצאו של בלק- יתרו:
פָּתַח כְּמִקֹּדֶם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת - זֶה יִתְרוֹ. וּדְרוֹר קֵן לָהּ - זֶה בָּנָיו שֶׁהָיוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית מְלַמְּדִים תּוֹרָה וְחוֹתְכִים דִּבְרֵי תוֹרָה בְּפִיהֶם...
בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר. וְכִי מַה שּׁוֹנֶה שֶׁהִזְכִּיר שֵׁם אָבִיו מִשְּׁאָר מְלָכִים? אֶלָּא יִתְרוֹ נִמְשַׁךְ וְנֶעֱבַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וּבָא לִדְבֹּק בְּיִשְׂרָאֵל הוּא וּבָנָיו, וְכָל הָעוֹלָם נִדּוּ אוֹתוֹ וְרָדְפוּ אַחֲ רָיו.
בָּלָק מִבְּנֵי בָנָיו הָיָה, וְעָבַר מִדֶּרֶךְ אָבִיו. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן, שֶׁהָיוּ יַחַד בְּאַחֲוָה שֶׁלָּהֶם בַּעֲבוֹדָה זָרָה בַּחֵלֶק שֶׁלָּהֶם, שֶׁיִּתְרוֹ וּבָנָיו נִדְבְּקוּ בַשְּׁכִינָה וְזֶה נִמְשַׁךְ מֵהֶם, בָּאוּ וְהִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁכָּתוּב וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הָיָה מֶלֶךְ, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם. וְעַל זֶה כָּתוּב בֶּן צִפּוֹר, מַה שֶּׁלֹּא רָאוּי לַעֲשׂוֹת כָּךְ.. (זוהר,במדבר,קצו ע"ב-קצז,ע"א)


3.מזרעו נולדה רות:

אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות, וא"ר יוסי בר' חנינא רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה... (נזיר כג ב)

4.משמעות שמו של בלק:
א.משמעות השם הפרטי:
וירא בלק, ולמה נקרא שמו בלק,
1.מלמד שבא ללוק דמן של ישראל ככלב
2. דבר אחר על שם בוקה ומבוקה ומבולקה (נחום ב' י"א), שבקש לבלוק את ישראל... (מדרש אגדה, בלק ב)
3.בלק אותיות לקב:

וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים (במדבר כד,י)

ב.משמעות שם אביו:
בן צפור. שעף עליהם כצפור לקללם. וזהו כצפור נודדת מן קנה כן קללת חנם לא תבא.(בעל הטורים,שם)


חלק ב: בלק ויתרו: שמיעה מול ראייה 

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (במדבר כב,ב)

1.מה ראה בלק?

א.ראייה אל העבר הרחוק: ראה מה עשה יעקב לאמורי ועשה קל וחומר

והלא ניסי מצרים היו גדולים מאלו ולמה לא התבונן באותן גדולות ונוראות אשר עשה ה', ...


וביאור הדבר כך הוא, שמדרך העולם שהמלכים יש להם ספר דברי הימים אשר עליו כתובים כל הקורות מימים רבים, אבל ההמון עם אינן יודעין כ"א ההווה מה שרואין בעיניהם או מה ששמעו מפי השמועה מן המאורעות שבימיהם.

לפיכך בלק שהיה מלך הנה מימים רבים יפקד אצלו מה שעשה יעקב ישראל סבא אל האמורי כי הוא היה רק איש אחד ובני ביתו מתי מספר ואעפ"כ נצח אומה שלימה כמ"ש (בראשית מח.כב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ולפי דעת רז"ל (ב"ב קכג.) שפירשו בחרבי ובקשתי היינו בתפלתו אתי שפיר שראה בלק כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי בתפלתו לפי שכל כחו בפיו ע"כ השתדל הוא ג"כ אחר אחד שג"כ כחו בפיו, ולכך נאמר וירא בלק ולא נאמר וישמע בלק כי כל הקורות ההם הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי האדמה, וראה בעיניו הדבר כתוב על ספר ונכנס מורך בלבבו לאמר א"כ עשו בשנים קדמוניות בהיותם מתי מספר מה יעשו עתה בהיותם עם רב ועצום, ולכך לא נאמר בני ישראל או העם או קהל לפי שבישראל סבא הוא מדבר. 
(כלי יקר,שם)

ב.ראיית ההווה: ראייה במשמעות של הבנה

א.הכיר את כוחו של משה:
וירא. שראה שעמדה לו חמה למשה. וירא. שנתקדרה חמה
מצינו ראייה לשון הבנה כמו וכל העם רואים 
וכן שמיעה לשון הבנה כמו כי שומע יוסף: (בעל הטורים,שם)

ב.ראה שמת אהרון וחשב שזו הזדמנות לגבור על ישראל:
וירא בלק... ונראה שהיו מכוונים זה לעומת זה, מול משה רבינו ע"ה ואהרן, כי בחינת משה בפה ואהרן בעובדא, ולפי שנסתלק אהרן ראה בלק שיהיה לו כח להלחם עם ישראל, אבל הקב"ה סיכל עצתו במה ששם ללבו לשלוח אל בלעם שהיה כחו בפה, ובפה עדיין היה כחו של משה רבינו ע"ה בשלימות... (שפת אמת,בלק, תרנ"ד)


ג.ראייה לעתיד: ראה שעתיד ישראל לעשות לו מה שעשה לאמורי
וַיַּרְא בָּלָק, וַיִּשְׁמַע הָיָה צָרִיךְ לוֹ לִכְתֹּב! מַה זֶּה וַיַּרְא? רְאִיָּה רָאָה, וְיָדַע שֶׁעָתִיד הוּא לִפֹּל בִּידֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל יִפְּלוּ בְיָדוֹ בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ הוּא בִּידֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר. (זוהר,במדבר קצז,ע"א)


2.בלק ביקש לראות את חצי הכוס הריקה- לצורך קללה:
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם: (במדבר כב,מא)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם:(שם,כג,יג)
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם:(שם כג,כז)


3.מה בלק לא ראה?


וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים:(במדבר כד,ב)

וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה.  והרי יש לך ג' מדותיו, עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה (אבות פ"ה מי"ט): 
שכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו: (רשי,שם)
4.יתרו- שמיעה שמביאה לידי מעשה:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ
 כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְ-ה-וָ-ה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות יח,א)
1.שמיעה לטובה:
וישמע יתרו. 
מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז.): (רש"י,שם)
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְ-ה-וָ-ה מִכָּל הָאֱ-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:(שמות יח,יא)

2.שכרו של יתרו:
א.בטווח המיידי: מי שיודע לשמוע זוכה שישמעו לו:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר (שמות יח,כד)

ב.בטווח הבינוני- דווקא לשומע הטוב יש היכולת להיות לעם לעיניים:
וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(במדבר י,לא-לב)

ג.בטווח הרחוק: זכה לחיי עולם הבא כשנתגיר
דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נה, ג): שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, הֵיאַךְ חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְפַתֶּה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם אִם יִפֹּל אָדָם מֵרֹאשׁ הַגַּג כָּל גּוּפוֹ לוֹקֶה וְהָרוֹפֵא נִכְנַס אֶצְלוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רְטִיָּה בְּרֹאשׁוֹ וְכֵן בְּיָדָיו וְכֵן בְּרַגְלָיו וּבְכָל אֵבָרָיו, נִמְצָא כֻּלּוֹ רְטִיוֹת. אֲנִי אֵינִי כָּךְ, אֶלָּא רמ"ח אֵבָרִים בָּאָדָם הַזֶּה וְהָאֹזֶן אֶחָד מֵהֶם, וְכָל הַגּוּף מְלֻכְלָךְ בַּעֲבֵרוֹת וְהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל הַגּוּף מְקַבֵּל חַיִּים, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, לְכָךְ אָמַר: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיִתְרוֹ שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִיעָה זָכָה לְחַיִּים, שֶׁשָּׁמַע וְנִתְגַּיֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וגו' (שמות רבא,כז,ט)

5.הטעות של בלק- לא ידע להקשיב ולשמוע:

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: (במדבר כג,יח)

הראייה של בלק היתה חדה, מדוייקת, לא השמיטה דבר. אך לא נשארה אלא ״ראייה״, כאדם הרואה את מה שחוצה לו.

יתרו ״שמע״. השמיעה מחדירה פנימה, מלמדת, מבינה, מדריכה ומפעילה.(ברכת מרדכי השלם - מוסר - במדבר - אזרחי, ברוך מרדכי)

חלק ג: קריאת שמע- שמיעה לפני ראייה:


1.ארבע סוגי שומעים:
ד' שומעין הן יש שומע והפסיד יש שומע ונשכר ויש לא שומע והפסיד ויש לא שומע ונשכר.
שומע והפסיד זה אדם הראשון כי שמעת לקול אשתך ומה הפסיד כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
שומע ונשכר זה אברהם אבינו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ונשכר כי ביצחק יקרא לך זרע.
לא שומע ונשכר זה יוסף ולא שמע אליה לשכב אצלה ומה נשכר ויוסף הוא השליט על הארץ.
לא שומע והפסיד אלו ישראל ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם ומה הפסידו אשר למות למות:
(ילקוט שמעוני,בראשית,פרק ג,רמז לב)


2.קריאת שמע- לשמוע בלי לראות:

א''ל רב לר' חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות יג,ע"ב)

אנו אומרים פעמיים בכל יום : "שמע ישראל ה' אלהינו, ה' אחד" כלומר - ה' ממש בכל אבל כשאנו אומרים פסוק זה איננו מסוגלים להתמודד עם המציאות שאומרת את ההפך, ולכן אנחנו מכסים את העיניים (הרב אורי שרקי,עצבות וחודש אדר)
3.יתרון השמיעה על פני הראיה:
בשמיעת האוזן, כמו שכתוב שמעו ותחי נפשכם, כי חוש השמיעה מה שהוא שומע מאדם תפעול יותר ממה שהוא רואה בספרים, וגם שיאזין דברי חבירו ויקבל האמת. (רוח חיים ,אבות ו ו


4.קריאת שמע-פותחת בשמיעה עם כיסוי העיניים ומסיימת בראייה המביאה לידי מעשה :

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הֹ-וָ-ה אֶחָד...(דברים,ו,ד)


וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם(דברים יא,יג)

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְ-הֹ-וָ-ה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.(במדבר טו,לט)



סיום: שמיעה וראייה


בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע- לכאורה קריאת שמע המעמידה את השמיעה לפני הראייה עומדת בסתירה מוחלטת עם מעשהו של בלק שהעמיד את הראייה מעל השמיעה וההקשבה אלא שבאו לומר שהיתה צפייה מבלק לשמש כחולייה מקשרת בין יתרו ששמע וזכה לבין רות שהקשיבה לקולה הפנימי והלכה עם נעמי ומשלא עשה זאת אכן לא זכה שפרשת בלק תיכתב בקריאת שמע  (ענ"ד)

יום שלישי, 23 ביוני 2015

חקת: ההגיון האלוקי

פתיחה: אם מצוות פרה ניתנה במרה מדוע פרטיה מוזכרים רק כעת,בסוף שנת הארבעים לנדודי ישראל במדבר?

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט,ב)


וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (שמות טו,כה)

שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה,  (מ) ודינין (סנהדרין נו:):(רש"י,שם)


חלק א: חוקי התורה וטעמי המצוות:


1.עדות חוקים ומשפטים:
המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים:
א.מצות מקובלות,
ב.ומצות מושכלות,
ג.ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר.
מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט)...
מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים.
מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים.
וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ..., הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה.
(רבנו בחיי,הקדמה לפרשת חוקת)


2.מה פירוש המילה חוק?
ועוד נקראים חוקים מלשון גבול שכתוב(ירמיה ה) אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנו(שם,לא) חוקות ירח וכוכבים לאור לילה כלומר גבולי היום והלילה וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם (רבנו בחיי,במדבר,יט,ב)

3.לכל המצוות יש טעם :
כל ה'מצוות', אם כן, יש להם אצלם סיבה, רצוני לומר, כי למצווה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה. מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור ה'ערלה' ו'כלאי הכרם'. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'משפטים', ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'חוקים'. ויאמרו תמיד, "'כי לא דבר רק הוא', ואם ריק הוא - 'מכם' - רצונו לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן - החיסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן, מלבד 'פרה אדומה'; וכן אמרם שה-לוה העלים סיבות ה'מצוות' שלא יזלזלו בהם, כמו שארע לשלמה בשלוש 'מצוות' אשר התבארה עילתם - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם, וכתובי הספרים יורו עליו.(מורה נבוכים חלק ג, כ"ו)

4.ההגיון של המצוות- הוא הגיון אלוקי ולא אנושי:

א.גזרת הכתוב:שָׁאַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אִלֵּין עוֹבָדַיָּא דְּאַתּוּן עָבְדִין נִרְאִין כְּמִין כְּשָׁפִים, אַתֶּם מְבִיאִים פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְּשִׁין אוֹתָהּ וְנוֹטְלִין אֶת אַפְרָהּ וְאֶחָד מִכֶּם מִטַּמֵּא לְמֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ טִפִּין וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ טָהַרְתָּ.
אָמַר לוֹ לֹא נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ תְּזָזִית מִיָּמֶיךָ,
אָמַר לוֹ לָאו. 
רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ תְּזָזִית,
אָמַר לוֹ הֵן,
אָמַר לוֹ וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂין לוֹ,
אָמַר לוֹ מְבִיאִין עִקָּרִין וּמְעַשְׁנִין תַּחְתָּיו וּמַרְבִּיצִים עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת.
אָמַר לוֹ יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ, כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ, רוּחַ טֻמְאָה, דִּכְתִיב (זכריה יג, ב): וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ, מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה וְהוּא בּוֹרֵח.
לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לָזֶה דָּחִית בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר,
אָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי אִי אַתָּה רַשַׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה(במדבר רבא,יט,ח)


ב.כל המצוות- שכל אלוקי:

ואם יאמר האדם למה נותן הסדר השכלי שיעשה האדם אלו המצוות? בוודאי מצוות שנדע טעמם, כמו מצוות צדקה ותפילה ומצוות כבוד אב ואם והרחקת גנבה וגזלה, דבר זה יש לומר כי ראוי שיהיה האדם מיוחד במעשים אלו כי הם ראויים לאדם. אבל המצוות שאין טעמם ידוע ונגלה, הלא הם ידועים למשה ולשאר חכמים לפי מעלתם ומדרגתם, עד שכל המצוות הם לפי סדר השכלי ראויים לאדם, ולכך הם מזכים ומצרפים את נפשו עד שהיא צרופה וזכה. 

והתבאר לך בירור הדברים מה שאמר: כי לא המת מטמא והפרה מטהר טמאים, כלומר שאין זה דבר טבעי למת שהוא מטמא, ודבר טבעי למי הנידה שהוא מטהר, רק השם יתברך חקק וסידר לאדם מעשיו כפי מה שחייב השכל שכך ייקח לטוהרתו, אבל אינו דבר טבעי רק הכל שכל אלוהי, ואל האדם הוא חוק וגזרה כאשר אינו עומד על טעם המצווה שהוא שכל אלוהי. וכך הם כל המצוות שהם שכל אלוהי ולא שכל אדם. 

(תפארת ישראל,סוף פרק ח)

חלק ב- ענייני הפרשה

1.פרה אדומה:


א.מדוע דווקא במרה למדו את מצוות פרה אדומה?
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה רֹפְאֶךָ (שמות טו,כב-כו)

...רבי אלעזר המודעי אומר:זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מזית.ר' יהשוע בן קרחה אומר: זה עץ של הרדופי (מכילתא,שם)
כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם:(רש"י,שם)

אפשר לומר שדוקא במרה , במקום שבו על מנת להמתיק את המים הורה ה' למשה להשליך עץ מר כזית- פעולה המנוגדת לחלוטין להגיון- רצה הקב"ה ללמד את ב"י שחלק מהמצוות- חוקות כגון פרה אדומה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים- הן מעל ההגיון האנושי ולכאורה אפילו מנוגדות לו ווגם אם יש לנו בהם אחיזה כזו או אחרת של הגיון הרי שזו אחיזה חלקית ולכן קיום  המצוות אינו תלוי בהבנת טעמם (ענ"ד)


ב.ההגיון מאחורי מרכיבי מצוות פרה אדומה:

"פרה אדומה תמימה אשר אין - בה מום אשר לא - עלה עליה על" - היא הבחינה הפיסית האנימאלית. בחינה זו מיוצגת כאן במלוא החיוניות ("אדומה תמימה"), בשלמות ללא דופי ("אין - בה מום") ובבשלות (בת ג' שנים). על פי ייעודה הרי היא "פרה": היא נועדה להיות עזר לאדם בעבודתו, אך מעולם לא הפעילה את כוחה בשירות האדם (פסול עבודה); גדולה מזו: מעולם לא היה עליה סימן של עבדות (פסול עול - ראה פסוק ב). היא מייצגת אפוא את הטבע הגופני, שלא נשלט בידי האדם, ולצורך זה היא תילקח על ידי הכלל הלאומי (בני ישראל - מתרומת הלשכה) ותימסר לכהן המשרת במקדש התורה....
רש"ר הירש במדבר פרק יט פסוק כב 

"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל - תוך שרפת הפרה". "ארז" - הגדול והחזק שבצמחים, "אזוב" - הקטן והחלש שבהם, "צמר" צבוע בדם "תולעת", תולעת וכבש, תולעת ויונק - הקטן והגדול שבעולם החי - כלום אין אלה מייצגים את כל העולם האורגני? הנה הכהן נוטל את הנציגים האלה של כל העולם הגופני האורגני והרי הוא משליך אותם אל תוך שריפת הפרה; והפרה, המייצגת את החלק הגופני האורגני שבאדם, עומדת באותה שעה להיות לאפר. וזהו אפוא הרעיון שהכהן מביאו לידי ביטוי: הנה גופו של האדם עתיד להיות לאפר בהתאם לגזירה אלהית...  

אולם ה"אפר" הזה נועד להתערב ב"מים חיים" (פסוק יז), ובתערובת זו הוא יזכיר את הרעיון של "החי הנצחי" שנתמזג זמנית עם "החומר הנרקב", והוא יזכיר רעיון זה לכל אלה שנתקרבו למת או לחומר של מת ועל ידי כך נתערפל בליבם הרעיון של החי הנצחי שבאדם; וכל עוד רעיון זה מעורפל בליבם הורחקו מן המקדש ומקדשיו. 

(רש"ר הירש במדבר פרק יט פסוק כב )

ג.סוד הפרה- טעימה מתחיית המתים:

המוות הוא בלתי טבעי בישראל, והוא מום בכללות היצירה. גם טומאת מת צריכה לעבור מן העולם, וכך יהיה בתחיית המתים. קצת מן האושר הגדול העתידי הזה אנו טועמים כבר בעולם הזה על ידי טהרת מי חטאת, המעבירה את טומאת המוות. לוקחים את פסגת החיים, הגדול שבבעלי החיים שהאדם מגדל: הפרה, בשיא כוחות חייה: אדומה, תמימה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. שורפים אותה כולה, על פירשה, יחד עם מדרגת החיים היותר נמוכה: שני תולעת. כמו כן מצרפים את הגדול שבעצים עם הקטן שבהם: עץ ארז ואזוב, והכל יורד אל הפירוד המוחלט, הכל נהיה אפר, דמות המוות. מכאן ואילך מתחילה מלאכת תחיית המתים. האפר, שארית החיים, מועבר אל כלי, כדמות גוף האדם, ובקרבו מים חיים, מי מעיין בלתי פוסקים, כנגד הנשמה, שיש בכוחה להחיות את כל הנפילות, להשיב את החיים.(הרב אורי שרקי,אדר תשע"ה)

ד.אם כל כך פשוט העניין, אז מדוע אמר שלמה "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"?
אלא שעדיין פשר הסוד נשאר רחוק. כי לא ברור איך מן המוות צומחים החיים.
הסוד של המעבר מהמות לחיים ומן החיים אל המוות עדין נשאר נעלם, כמו סוד החיות בגשם, כדברי הרמ"א בהגהה: "ומפליא לעשות - שקושר דבר רוחני בדבר גשמי (הרב אורי שרקי,חוקת - יש הגיון בפרה,סיוון תשע"ד)

2. דיבור אל הסלע- הגיון אנושי מול הגיון אלוקי:

הכאת הסלע -ברפידים:

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: ...  הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(שמות,יז,א-ו)
דיבור אל הסלע -בקדש:

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם (במדבר כ,י)
בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמיים אז אמר להם דרך כעס וחמה סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים, ומספק אמר משה כן שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה ולא האמין שבדיבורו עם הסלע יוציא ממנו מים, אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים. ומה שאמר לו הקב"ה 'ודברתם אל הסלע' (שם ח') היה סבור שזה הוא דיבור הסלע הנאמר במטה ולכך הכה פעמיים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים ע"י משה לצאת מים ע"י הכאתו ואעפ"כ נענש שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים וזהו שאמר הקב"ה יען לא האמנתם בי להקדישני ע"י דבורכם אל הסלע לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה (רשב"ם,שם)


משה חשב שעבור המון העם דיבור אל הסלע הוא באמצעות הכאה שכן אז יש כביכול איזשהו הגיון שיצאו מים אבל בדיבור אל הסלע אין הגיון וממילא לא יהיה בזה קידוש ה' וטעותו ששינה מציווי ה' שהתכוון לדברים כפשוטם (ענ"ד)


3.נחש הנחושת- הפוך מן השכל הישר:

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:(במדבר כא,ט)

ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים (נ"א ניזוקים):(רש"י,שם) 


סיום: ההנהגה האלוקית- מלאת ניגודים לכאורה

מופע ראשון של המילה חוקת:- מלמד על קיום דבר ה' דווקא כשהוא סותר את השכל
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: 
וַיֵּרָא אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: 
 גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: 
 וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: 
 עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(בראשית כו,א-ד)

ה' מבטיח ליצחק ברכה וזרע דווקא בזמן רעב כאשר המחשבה נתונה להישרדות המיידית בלבד,להאמין לה' כפי שהאמין אברהם- זוהי חוקה, אמונה וקיום שמעל השכל (ענ"ד)

ההנהגה האלוקית את העולם דרך המצוות היא מעל שכלו של האדם ולכן גם כאשר הוא מבין את טעם המצווה אינו מבין את כולו ואת עומקו וכנ"ל בכל הנהגות ה'.משה ידע יסוד זה אך כנראה חשב שעם ישראל עדיין לא בשל להבינו ולכן הכה את הסלע במקום לדבר אליו, דווקא נחש הנחושת מחייה את הנשוכים כשם שדווקא העץ המר המתיק את המים המרים ודווא אפר הפרה שטיהר את הטמא , טימא את המטהר- עולמנו בנוי על ניגודים שכולם רצון ה' ומשברור לנו שהם רצון ה' שוב אינם באמת ניגודים שהרי ה' אלוקינו ה' אחד והאחדות היא בכלל ההוויה אלא ששכלנו לא תופס את האחדות עד הסוף ומכאן שעלינו להתייחס אל כל ציווי ה' כאל חוקה- חוקת התורה( ענ"ד)

שורה תחתונה:מדוע נאמר חוקת התורה ולא חוקת הטומאה או הטהרה?
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט,ב)
אלא להגיד שכל מצוות התורה,בין השכליות שטעמם מוסבר,בין שאר החוקים- צריך לקיימם רק מצד שהקב"ה ית"ש ציווה לנו בתורה ולא בגלל הבנה בשכל האדם(ע"פ תולדות אברהם, מתוך אוצר הפלאות על פרשת חוקת)