יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

בראשית: אחרית וראשית

פתיחה: מדוע חשוב להקפיד שלא יהיה הפסק בין סיום קריאת וזאת הברכה לבין קריאת פרשת בראשית בשמחת תורה?
 מנהגינו להוסיף "חתן מעונה" שקורא בתורה עד ואתה על במותימו תדרוך, לפני חתן תורה וחתן בראשית. ואחר כך עולה החתן המסיים שנקרא בשם "חתן תורה", וחוזר וקורא מתחלת פרשת וזאת הברכה, עד גמירא, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו מתחיל "חתן בראשית" בספר תורה השני בפרשת בראשית, וקורא עד "אשר ברא אלהים לעשות", ומברך גם כן לפניה ולאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה סעיף ה'].

משולש הזהב בפתיחת התורה: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א,א)

1א.סיבת הפתיחה ב'בראשית' - הזכות על ארץ ישראל:

בראשית אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל   את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח  בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו.), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם,  שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (רש"י,שם)


1ב.תכלית הבריאה- תורת ישראל ועם ישראל:

בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א, ו.) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב.), 

ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג.).(רש"י,שם)

2.רמז לדברי רש"י מתוך הפסוק הראשון בתורה והפסוק שלפניו:


וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: (דברים לד,יב)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א,א)


את השמים- תורה

את הארץ- א"י
לעיני כל ישראל- עם ישראל

3.בזכות מה נברא העולם:


אָמַר רַבִּי בַּנָאי, הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּזְכוּת משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו' (בראשית רבא,פרשה א,ד)


בני חיי ומזוני- כבר מבראשית:


בראשית ברא- ראשית כל זקוק איש ישראל לבנים,חיים ומזונות.ברא- בנים מלשון ברא,חיים- מלשון בריאות,מזונות מלשון בר(ע"פ רבי ברוך מרדכי מוידנוב,דברי שלום, מתוך חומש פניני החסידות)

בני- עם ישראל- מיוצג ע"י משה רבנו

חיי- תורת ישראל
מזוני- ארץ ישראל- מיוצגת ע"י מצוות התלויות בארץ- חלה,מעשרות וביכורים


4.מה קרה לפני "בראשית"?


התורה: קדמה לעולם!

יְ-ה-וָ-ה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז:(משלי ח,כב)
ראשית דרכו. קודם בריאתו של עולם: (רש"י,שם)

עם ישראל: ראשית תבואת ה'

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַי-ה-וָ-ה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה: (ירמיה ב,ג)

קדש ישראל. כתרומה : ראשית תבואתה. כראשית קציר לפני העומר שאסור באכילה והאוכלו מתחייב כן כל אוכליו יאשמו כן ת''י : (רש"י)


מה קדם לבריאת העולם? בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְהַכִּסֵּא הַכָּבוֹד, נִבְרְאוּ. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז וגו'. הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, ... יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד, ב): זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם. .... רַבִּי אַהֲבָה בְּרַבִּי זְעִירָא אָמַר אַף הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ב): בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו', ...אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו', קוֹדֵם לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז.

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ, מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן, פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין, בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי. כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(בראשית רבא,פרשה א,ד)


5.הוכחה ל-3 מטרות הבריאה - מהנאמר בסוף התורה:

א.ארץ ישראל:


ההופעה האחרונה של ראשית בתורה:


ברכת גד:

וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:  

וירא ראשית לו. ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית  כבוש הארץ:(רש"י,שם)


רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שלאחריו שאין לך ראשית שאינ' דבוק' עם מלה שלאחרי' וכ"פ רש"י בהדיא בריש פרשת בראשית (שפתי חכמים,שם)


ב.תורת ישראל ועם ישראל:


וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים לד,יב)


לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):   (רש"י,דברים,לד,יב)


ג.מדוע סיים רש"י במילת ששברת?


ג1.הקשר בין הלוחות למעשה בראשית:
...ויש להוסיף ולבאר בדרך רמז בטעם שסיים רש"י את פירושו בתיבת ששברת משום שרש"י רצה  להתכיף את סיום התורה עם התחלתה , שכן תיבת "שברת" היא אותיות בראשית (ללא אותיות אהו"י) ויש לומר שהקשר בין שברת ל"בראשית" הוא גם בתוכן...לפני בריאת העולם נאמר במדרש  (ב"ר ג,ז) שה' היה בורא עולמות ומחריבן ורק אחר כך ברא עולם מתוקן יותר  ,כך גם בלוחות , בתחילה היה עניין של שבירת הלוחות הראשונות ומתוך כך ניתנו הלוחות השניות שהיו מתוקנות יותר וכמובא בשמו"ר (מו,א):וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּצְטָעֵר בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְבָד, וּבַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁיְהֵא בָהֶם הֲלָכוֹת מִדְרָשׁ וְאַגָּדוֹת.... (שם, אשל אברהם לרב אברהם אלאשוילי שליט"א)


ג2.חשיבותו של עם ישראל:
 ערכם וגדולתם של הלוחות בעיני משה ברור הוא שהרי היו מעשה אלוקים..מכתב אלוקים(כי תשא לב,טז) ומה גם שזכה לקבלם מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו ואף על פי כן לא היסס כלל ( ואף לא שאל את הקב"ה) ושבר אותם כדי להציל את צאן מרעיתו מעונש... וזוהי מעלתו הנפלאה של משה רבנו, מנהיג ישראל, רועה נאמן של ישראל: לא זו בלבד שהפקיר את עצמו כדי להגן על כלל ישראל ככתוב ואם אין מחני נא מספרך אלא עוד זאת ששבר את הלוחות שקיבל מיד הקב"ה בעבודו ובעצמו כדי להגן על אלה שנכשלו בחטא העגל..היינו שרגש אהבת ישראל העצומה שבלב משה הוא שהביא לשבירת הלוחות  (הרבי מלובביץ', ביאורים לפירוש רש"י על התורה, שם)


6.התורה- החוט המחבר בין הקב"ה ועם ישראל:


אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולהו חד הוא (זוהר ח”ג ע”ג א)



 קודשא בריך הוא-אורייתא-וישראל חד הוא: ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא: מרן ז״ל אמר רמז נפלא בתחלת ה תורה, ב אמצעותה ו בסופה — בתחלת ה תורה כיצד; השם הוי׳ ב ׳׳ה הוא מ ספר כ ״ו— וישראל הוא ב גימטריא מספר תקמ״א— ב יחד ה וא מ ספר תקס״ז — ו אם תחשוב מן ה תי״ו של בראשית שהוא התחלת ה תורה הקדושה, תקס״ז אותיות, ת גיע ל אות וי״ו—ומן ה וי״ו ת ספור ע וד ת קס״ז א ותיות, תגיע ל אות ר י״ש— ומן הרי״ש ת ספור ע וד תקס״ז אותיות, תגיע ל אות ה ״א — היינו תורה— (תורת חמד,ע"מ 48)


7.משמעות האות הפותחת:


א.מדוע נפתחה התורה באות ב'?
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לב,א)
רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב'...
דָּבָר אַחֵר, וְלָמָּה בְּב' שֶׁהוּא לְשׁוֹן בְּרָכָה, וְלָמָּה לֹא בְּאָלֶ"ף שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרִירָה. (בראשית רבא, פרשה א,י)

ב.מדוע ב' רבתי?


ב' רבתי- התורה פותחת ב-ב רבתי להורות שעל האדם לבנות לעצמו בית- להכין מקום בלבו לתורה שהיא ראשית (ע"פ רבי יצחק מאיר מגור,חידושי הרי"ם על התורה, מתוך חומש פניני החסידות )


ג.בתרגום התורה ליוונית - פתחה התורה ב-א!


מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב''ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו {בראשית א-כז} א-להים ברא בראשית {בראשית א-א} (מגילה ט,ע"א)


"עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה"(סנהדרין נט,ע"א) כי לגוי אסור ללמוד את התורה לשם התורה עצמה אלא רק ככל הדרוש לו לדעת לשם קיום שבע מצוות בני נח.מובן אם כן שאומות העול מסוגלים רק להבנת התורה ואילו ההתקשרות עם הקב"ה שע"H לימוד התורה שייכת רק לבני ישראל - "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" ולכן בתרגום התורה לתלמי המלך, עבור אומות העולם- ההתחלה היא באות א' כי אומות העולם מסוגלים רק להבנה והשגה שבתורה ועבורם שהו אכן השלב הראשון בלימוד התורה...(ליקוטי שיחות חלק טו ע"מ 1 ואילך)


8.האדם נברא בצלם אלוקים - אבל גם משה איש האלוקים- איננו אלוקים:

אמרי ליה פפונאי – לרב מתנה:... משה מן התורה מנין? – (בראשית ו, ג) בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר.(חולין קלט, ע"ב)

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:(בראשית ו,ג)

משה "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" איננו דמות שמימית. אמנם הוא נביא, שליחו של הקב"ה, אבל עדיין "בשר" – כזה המסוגל לטעות. כך נוצר קונטרסט לדמותו של ישו הנוצרי ש"שודרג" לדרגתו של אלוהים ממש. המילה "בשר" מדגישה שהתהום בין האדם לבין אלוהים היא אינסופית ואינה ניתנת למעבר (האיש משה , שלום רוזנברג,מוסף שבת,פרשת וזאת הברכה)


9.הקרב על הראשית:

א.כנגד ישראל הקרויים ראשית יש עם שהוא האנטי תיזה של ישראל- עמלק וגם הוא ראשית- שורש הרוע:

וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד: (במדבר כד,כ)


ב.בני בכורי - ישראל:

וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ(שמות ד,כב-כג)

ע"ז הודיענו השי"ת שאין הדבר כן כ"א "בני בכורי ישראל", כמו שמעלת הבכורה אינה זזה מהבן הבכור גם כשיולדו להאב בנים אח"כ, מ"מ הבן הבכור יתר שאת לו ויתר עז ויורש פי שנים, כמ"כ מעלת ישראל ויתרונם עומדים לעד ולעולמי עולמים. ע"כ גם בתיקון העולם יאמר הנביא: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו"לו, שהכונה שהמתוקנים שבאו"ה יהיו ג"כ נטפלים אל ישראל מעוצם מעלתם עליהם, ויכירו שזוהי מעלתם בהיותם נטפלים ומצורפים לעם הקודש. (מדבר שור, מאמר ששה עשר, הרב קוק)

סיום: התורה היא מעגל סגור

סוף התורה- פרשת וזאת הברכה- הוא מחד הפרשה האחרונה ומאידך הפרשה הלפני ראשונה כפי שהוכח מהקשר בין הנאמר בה ומשליך על פרשת בראשית ובמיוחד על הפסוק הפותח שהוא שורש כל התורה.ללמדך- לתורה אין התחלה וסוף וכשם שבלימוד מסכת חותמים במילים "הדרן עלך" כך גם בקריאת התורה- יש עניין לחבר קצוות של סוף והתחלה ( ענ"ד)





יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

וזאת הברכה: המברך- הוא יבורך

פתיחה: מדוע דווקא כעת מכונה משה איש ה-אלוקים
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:(דברים לב,א)

הקדמה: 

1. שלושה דברים להם נזקק האדם לברכה:
אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (מועד קטן, כח, ע"ב)

2.הגדרת הברכה: שורש ב.ר.כ - ב.כ.ר - כפילות ושפע:
בתיבת בכר רמוז הדין של פי שניים, כי האותיות של תיבת בכר כפולות הנה במניין...והנה האות ב'... והוא הכפול שביחידות,הכ שהוא הכפול בעשרות והר' כפול במאות (ע"פ ליקוטי תורה מהגר"א,מתוך ספר פנינים משולחן הגר"א,פרשת כי תצא)


3.הברכה האולטימטיבית - בדבר הסמוי מן העין:
ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר {דברים כח-ח} יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (תענית ח,ע"ב)
4.ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה:
 א.תוכחה האוהב - היא היא הברכה:

נאמר וזאת ב-וו החיבור להורות כי פרשיות התוכחה והמוסר הסמוכות הן הם הברכה אשר בירך משה את ישראל- וזאת הברכה- כי אין לך ברכה יותר נעלית מתוכחה זו הרצופה כולה אהבתו ישראל (ע"פ ילקוט מנחם,רבי מנחם מנדל מרימינוב, מתוך חומש פניני החסידות,שם)

ב.ברכת הרשע- קללה:

ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה, אמר ר' אידו דווין וכפויין ולא היו מפרינין (מברכין) אלא בפה לא בלב. בוא וראה מה גרמה ברכתם שלרשעים שהיתה עקרה עשרים שנה, מכאן אמרו ברכת הרשע קללה, ואימתי נתקיים הדבר, בימי משה, דכתיב שובה ה' רבבות אלפי ישראל. (מדרש הגדול, בראשית  כד ס)


חלק א: ראשית הברכה בתורה

הברכה הראשונה: מזוני- ריבוי לשוכני הימים
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ (בראשית א,כב)

הברכה השניה: בני- ריבוי לבני האדם

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א,כח)
הברכה השלישית: חיי- מעין עולם הבא- קדושת הזמן

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג)
הדגים- סמל לברכה ולכן נאכלים בשבת:
שב"ת בגימטריא ג' פעמים ברכ"ה עם אותיות יה"ו. תתבונן הדבר על פי מה שכתבנו טעם למצוה מן המובחר לאכילת דגים בשבת. דהנה אשכחן במעשה בראשית ברכה בג' דברים, והם בג' ימים זה אחר זה רצופים: ברכה לדגים ביום ה', וברכה לאדם ביום ו', וברכה לשבת ביום הז' (וסימנך: בנאות דשא ירביצני (תהלים כג ב) ראשי תיבות ד'גים ש'בת א'דם).
והנה חוט המשולש לא במהרה ינתק, אדם (היינו ישראל, "אתם קרויים אדם" (יבמות סא א)) האוכל דגים לכבוד שבת, הנה יתברך בברכה המשולשת ולא במהרה תנתק. (בני יששככר, מאמרי השבתות,א,יא)

פרו ורבו- איכות וכמות:

ויש לומר דכתיב פרו ורבו פרו משמע איכות שהבנים יהיו אילני פירות ולא אילני סרק ורבו משמע כמות ואיכות קודמת לכמות אף שאמרו רבותינו והעמידו תלמידים הרבה (אביר יעקב, שבועות- פרק שני)

המקלל הראשון הוא גם המברך הראשון- נח:

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:(בראשית ט,כה-כח)

הקללה- בגלל שמנע ממנו להוליד בן רביעי ולהרבות את העולם("רבו"):
ארור כנען. אתה גרמת לי  שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי: (רש"י,שם)

חלק ב: השבטים בהם נזכרה במפורש המילה "ברכה":
1.וּלְלֵוִי אָמַר... בָּרֵךְ יְ-ה-וָ-ה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן:

ברך ה' חילו. הבכורים והמעשר: ופעל ידיו. הקרבנות (אבן עזרא,שם)

ריכוך דברי יעקב לשמעון ולוי:
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מט,ז)
אחלקם ביעקב. ...אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו  דרך כבוד: (רש"י,שם)

 2.וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-ה-וָֹ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת

ובברכות שברך משה ליוסף, ראיתי הסכמה מופלגת בין ברכות יעקב לברכות האלה, עד שהדברים עצמם שאמר יעקב עליו, אמרם משה גם כן....כשבא עתה משה לברך את יוסף, אמר כמו שאמר החכם: אילן אילן במה אברכך. רוצה לומר: יוסף, איני יודע במה אברך אותך. אם אברכך בשפע ארצך ודשנותה, כבר ברכך אביך. והוא אמרו: "מבורכת יי' ארצו", לא אמר: תבורך, כי אם: "מבורכת", כאלו אמר:

כבר ארצו מבורכת מפי יעקב אבינו  (אברבנאל על דברים - פרק לג פסוק יג-יז )

3.לְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד:

ולגד אמר. בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע''ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל''ף ועד תי''ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה(בעל הטורים,שם)


4.וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְ-ה-וָ-ה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: 
יש ללמוד מכאן אדם ששבע רצון יזכה ל"מלא ברכת ה'" כמאמר חז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו(אבות ד) (ע"פ ליקוטי נסים, מתוך פאר לשולחן)
5.וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לב,יא-כד)

ברכת שבט אשר  מול קללת אדם וחווה: 

א.הקללה  לאדם וחווה היתה על בני,חיי ומזוני:

בני :
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (בראשית ג,טז)
חיי:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב,יז)
מזוני: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג,יט)

ב.- האחרון להתברך- תיקן את הראשונים להתקלל:

בני: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו 
 ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר (רש"י,שם)
מזוני: וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ
שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין(רש"י,שם)
חיי: וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ

דבאך. וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים  (נ) ומתמוטטים (רש"י,שם)

חלק ג: המתכון להחלת הברכה

1.בשביל שתתחיל הברכה- צריכה לחול על משהו:
אֵין מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה עַד שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְמַטָּה, וְהַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה לֹא נִמְצָאוֹת אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ רֵיקָן
מִנַּיִן לָנוּ? מֵאֵשֶׁת עוֹבַדְיָהוּ שֶׁאָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת. שֶׁהֲרֵי הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה אֵינָן שׁוֹרוֹת עַל שֻׁלְחָן רֵיק וְלֹא בְּמָקוֹם רֵיק. מַה כָּתוּב? וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךְ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. מַה זֶּה אָסוּךְ? אֶלָּא אָמְרָה לוֹ, הַשִּׁעוּר שֶׁל הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי מְשִׁיחַת אֶצְבַּע קְטַנָּה
אָמַר לָהּ, נִחַמְתַּנִי, שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ יִשְׁרוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה בְּמָקוֹם רֵיק, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁיֵּשׁ לָךְ שֶׁמֶן, זֶהוּ מָקוֹם שֶׁיִּמָּצְאוּ בוֹ בְּרָכוֹת
(זוהר,בראשית,פח,ע"א)

נפסק להלכה: השארת הלחם על השולחן לאורך כל הסעודה

אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון: כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם...(שו"ע אורח חיים - סימן קפ,א-ב )


 אין להסיר - כדי  שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע:(משנה ברורה,סעיף קטן א)

2.המשך הברכה בהווה - בזכות נתינה מתמדת:

ולְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לג,כד)

כיצד קרה שאשר לא היווה מקור לקנאה בשל הברכה על עושרו?

ברוך מבנים אשר. הנה אשר בזה יהיה ברוך מכל שאר השבטים כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתם בצד מה והפך זה יקרה לשבטו של אשר כי אמנם יהי רצוי אחיו: וטובל בשמן רגלו. וזה שהוא היה נותן זול בשמן בין אחיו לרב השמן אצלו: (ספורנו,שם) 

3.הברכה העתידית- המשך הברכה לבניו:

רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא ...כי הוו מיפטרי מהדדי א''ל ליברכן מר אמר ליה אמשול לך משל למה''ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין שיהא צילך נאה הרי צילך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה אם בעושר הרי עושר אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך (תענית ה,ע"ב-ו,ע"א)

סיום: בזכות ברכתו והשתדלותו בעבור עם ישראל- נהייה לאיש האלוקים- ולכן גם נתקיימה ברכתו כברכת א-לוקים:

וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב,ג)
יַעַבְדוּךָ עַמִּים  וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָבָּרוּךְ(שם,כו,כט)


ונתכוון הכתוב בסמיכות את בני ישראל למאמר איש האלהים להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פי' באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו ליקרא איש האלהים: (אור החיים,שם)

איש הא-להים. להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו (רמב"ן,שם)

יום רביעי, 23 בספטמבר 2015

האזינו: סוד האיזון

פתיחה: מדוע נבחרו השמים והארץ- מושגים אבסטרקטיים-  להיות עדיו של משה?

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:(דברים לב,א)

1.השמים והארץ- אצל משה ואצל ישעיה:


א.משה וישעיהו מאזנים אחד את השני ומראים את חשיבות הן של השמים והן של הארץ:
אמר ישעיה: שמעו שמים והאזיני ארץ (ישע' א ב). 

מה ראה ישעיהו לומר, שמעו שמים? 
אלא ללמדך, שכל דברי הנביאים שווים. 
משה אמר: האזינו השמים. 
וישעיהו אמר: שמעו שמים והאזיני ארץ. 

ב.משה קרוב לשמים- ישעיהו קרוב לארץ:
אמר רבי עקיבא: 
מלמד, כיון שאמר משה את התורה, בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חברו, שאמר: האזינו השמים. וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר: ותשמע הארץ. 
אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר, שמעו שמים, ואחר כך, והאזיני ארץ, שהייתה קרובה אליו. כי ה' דבר (שם). (מדרש תנחומא ישן,פרשת האזינו)

ג.במעמד הר סיני משה עצמו העלה את הארץ לשמים  וה' הוריד את השמים אל הארץ:

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וגו' (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי.
(דברים רבה פרשה י ,ב)

ד.בתחילת נבואתו ישעיה מוריד בעיני רוחו והשגתו את השמים אל הארץ ולכן רואה את חולשתו של שלו ושל העם:
בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:
וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:
(ישעיה ו, א-ו)


2.הצורך בשני עדים: למה נזקקו לשמים ולארץ?

א.באיסורין מספיק עד אחד- אבל כאן מתבקשת עדות על הכל:

עד אחד נאמן באיסורין הוא כלל בהלכה היהודית, שמשמעותו שמספיק יהודי נאמן אחד להעיד האם דבר מסוים הוא מותר או אסור, זאת בשונה מדיני ממונות בהם נצרכים שני עדים כדי לקבוע את המציאות. לדוגמה, אם יש חתיכה שיש ספק האם היא חלב האסור באכילה, או שומן המותר, ואדם אחד מעיד שהיא של שומן, אדם זה נאמן על כך ומותר לאכול את החתיכה
(אליבא דויקיפדיה)

ב.בדיני ממונות נדרשים שני עדים:

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר  (דברים יט,טו)

ג.השמים אינם פסולים לעדות כי אינם בגדר חרש שוטה וקטן כי יש להם לב להבין(ואינם בגדר שוטה), פה לדבר(ואינם בגדר קטן) ואוזן לשמוע- ואינם בגדר חרש {ע"פ ספר שתי ידות לחזקוני}:

דָּבָר אַחֵר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ לַשָּׁמַיִם פֶּה וְלֵב וְאֹזֶן. פֶּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. וְלֵב מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. וְאֹזֶן מִנָּלָן, דִּכְתִיב הַאֲזִינוּ(דברים רבה, פרשה י, ד)


3.מתי נבראו העדים- השמים והארץ ?אם נבראו באחד הימים לכאורה שייכותם להעיד רק עליו

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית,א,א)


כבר התעוררו רבים:
למה לא נזכר מאמר בבריאת השמים והארץ?
ולמה לא נזכרה בריאת המלאכים?

א.מדוע ביום הראשון נברא גם האור וגם לכאורה השמים והארץ ולא נתייחד להם יום נפרד?
ועוד יש לתמוה: מה נשתנה יום ראשון משאר ימי הבריאה, שכל אחד מהם נתיחד לדבר פרטי, או לדברים פרטיים שהם ממין אחד או מסוג אחד, אבל היום הראשון כולל דבר פרטי שהוא בריאת האור, וכולל מלבד זה דבר כללי, שאין דבר יותר כולל ממנו, והוא בריאת השמים והארץ; וזה דבר זר מאד, והיה ראוי שיתיחד יום אחד לבריאת השמים והארץ, בלי שתשתתף עמהם ביום אחד בריאת דבר פרטי, שהוא האור

ב.בריאת השמים והארץ קדמה ליום הראשון:
ונראה לי, כי תשובה אחת מספקת לשלוש השאלות, והיא באמרנו כי השמים והארץ לא נבראו ביום ראשון, אלא קודם לכן, וזה לפי מה שאומר:
לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כ"ה, ע"ב), ולא בא סיפור הבריאה אלא להגיד התחלת עניני העולם התחתון, אשר הוא מושב בני האדם, וקצת מעניני העולם העליון, מן הצד שיש לו התיחסות עם בני האדם, כלומר מצד התועלת המגעת לנו משם. ולא היה אפשר לבאר לבני אדם עניני השמים, וגם לא היה רצונו ית ' להביא בני אדם להאמין, שאין במציאות שום דבר אחר זולת הנראה והנודע לנו; לפיכך הגידה התורה מה נברא ונעשה בכל אחד מששת ימי הבריאה, והקדימה לסיפור פרטי הבריאה פסוק אחד הכולל בריאה אחרת שקדמה לששת הימים ולא נתבארו פרטיה בתורה, באמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ג.לכן לא נאמר "יהי שמים" או יהי ארץ" כי בריאתםהיתה לפני המאמרות:
ולא אמרה "ויאמר אלהים יהי שמים", "יהי ארץ", להודיע, שאין כוונתו להגיד לנו פרטי הבריאה ההיא, ושאין זה אלא מאמר סתום הכולל כמה וכמה מאמרות... זה הוא לדעתי עיקר פשוטו של מקרא זה.

ד.על השמים והארץ בהקשר של מימד הזמן נאמר רק לשון עשייה ולא בריאה:
ואולי יאמר אדם, שזה סותר למה שבא בעשרת הדברות, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ; אבל באמת אין משם סתירה לפירושי, כי לא אמר, "כי ששת ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ", אלא "כי ששת ימים עשה ה'", והכוונה על עשיית הרקיע, ועל הפרשת הארץ מן המים, ותבות "ואת כל אשר בם" האמורות בעשרת הדברות כוללות האור והמאורות ובעלי החיים שעל הארץ ובתוך המים.

ובפרשת כי תשא (ל"א י"ז) קיצר ולא הזכיר אלא רק את השמים ואת הארץ, וכלל בהם גם כל אשר בם.

גם רז"ל אמרו (פסחים נ"ד ע"א) כי כסא הכבוד קדם לבריאת העולם. (שד"ל,שם)

4.שילוב בין ניגודים- בין שמים לארץ -ההליכה במידות  בדרך המלך ע"פ הרמב"ם:


הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם רָע, הָאֶחָד מֵהֶם יִתּוּר, וְהָאַחֵר חִסּוּר. וְהַמַּעֲלוֹת, הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים, מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת רָעוֹת, הָאַחַת מֵהֶן יְתֵרָה וְהָאַחֶרֶת חֲסֵרָה. וּמִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. מְשַׁל זֶה: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה. וְהַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹב, וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת הִיא מַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. אָמְנָם רֹב הַתַּאֲוָה הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רָע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיְּבוּ רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַיְתֵרָה, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה, שְׁתֵּיהֶן פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הָעַיִן הַיָּפָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַקַּמְּצָנוּת וְהַבִּזְבּוּז. וְהַגְּבוּרָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת וְרֹך הַלֵּבָב. וְהַבְּדִיחוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַהוֹלֵלוּת וְהַקֵּהוּת. וְהָעֲנָוָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַגַּאֲוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ. וְהַנְּדִיבוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַפַּזְּרָנוּת וְהַכִּילוּת. וְהַהִסְתַּפְּקוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין אַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהָעַצְלוּת. וְהַסַּבְלָנוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַכַּעַס וְהֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן. וּבֹשֶׁת פָּנִים, מְמֻצַּעַת בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְּשָׁנוּת. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת. (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק רביעי)


5.השמים והארץ- מתחברים דרך האדם שיש בו צד מזה וצד מזה וזאת ע"י שמקיים את התורה:


שאמרו רז"ל (שבת פח.) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.

וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע. (כלי יקר,שם)


6.האיזכור הראשון של א.ז.ן- לפני 2 עדות בתוך דברי שירה עם הקבלה לשורש ש.מ.ע:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי (בראשית ד,כג)

7.הלקח (התורה) היא מהשמים והאמרה- העשייה- היא  על הארץ - כנגד השמים והארץ:

 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:כִּי שֵׁם יְ-ה-וָ-ה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: (דברים לב,ב-ג)

ואמר יערף כמטר לקחי. כי מה שלקח - מן השמים ואמרתו- על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר (רמב"ן,שם)

8. האזנה והאיזון:

א.אותיות א-ז-ן- נמצאות עצמן ב"איזון": 
מעניין לציין את פלא שפת הקודש בשורש א-ז-ן שאם נדקדק נמצא שהאות אלף ערכה בגימטריה-1 והאות נון בגימטריה סדורה(כלומר ערכה המספרי על סדר האותיות מ-1 ועד 22) הוא 14 והאות ז שערכה כידוע הוא 7 נמצאת באיזון מושלם בממוצע החשבוני בין ה-אלף ל-נון הסופית של המילה א-ז-ן. (ענ"ד)

ב.האנטומיה של האוזן- כוללת איבר שמיעה ואיבר השומר על איזון ושיווי משקל:

האוזן בנויה משלושה חלקים עיקריים: האוזן החיצונית - המורכבת מהאפרכסת ומתעלת השמע החיצונית, וגבולה הפנימי הוא עור התוף. תפקידה לרכז את גלי הקול ולהעביר אותם אל האוזן התיכונה. 
האוזן התיכונה (אמצעית) - היא מבנה גרמי סגור, המכיל אוויר, כשצידו החיצוני הוא עור התוף ובצידו הגרמי הפנימי קיימים שני חלונות (החלון הסגלגל והחלון העגול), המחברים את חלל האוזן התיכונה אל האוזן הפנימית. האוזן התיכונה מעבירה את גלי הקול מעור התוף לאוזן הפנימית ומגבירה את עוצמתם. בחלל האוזן התיכונה נמצאות שלושת עצמות השמע: הפטיש, הסדן והארכובה, המחוברות ביניהן. חלל האוזן התיכונה מתחבר אל החלל החיצוני באמצעות חצוצרת האוזן, שתפקידה להשוות את לחץ האוויר בתוך האוזן התיכונה, ללחץ האוויר שמחוץ לגוף. חצוצרת האוזן נפתחת באזור הלוע שנמצא מאחורי האף (לוע האף).האוזן הפנימית - מכילה את איבר השמיעה ע"ש קורטי (הנמצא בתוך מבנה גרמי בצורת שבלול) ואת איברי שיווי המשקל. איברי החישה הללו, נמצאים בתוך נוזלי האוזן הפנימית והם מעבירים אל המוח את הגירויים המגיעים אליהם, דרך עצב השמע  ועצב שיווי המשקל.

מדוע יש לנו שתי אוזניים?
ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שאנו "מצוידים"  בשתי אוזניים: האחת – כדי שנוכל לדעת מאיזה כיוון הצליל מגיע. כאשר צליל מגיע מצד ימין, הוא נקלט קודם באוזן ימין, ולאחר שבריר של שנייה הוא נקלט באוזן שמאל. המוח מסוגל להבחין בהפרש הזמנים הזעיר הזה, וכך אנו מסוגלים להבחין מאיזה כיוון הצליל מגיע. 
הסיבה השנייה קשורה במערכת שיווי המשקל, הנמצאת באוזן הפנימית של כל אחת מהאוזניים. הגוף זקוק לקליטת גירויים משתי האוזניים, מכיוון שהפענוח במוח הוא תוצאה של המידע שמתקבל משתי האוזניים. בזמן מנוחה, המידע שמגיע למוח מהאוזניים שווה, אך מידע מאוזן אחת מבטל את המידע שמגיע מהאוזן השנייה. בזמן תנועה או במחלה של אחת האוזניים, המידע משתי האוזניים שונה, המוח מפענח זאת ו"מודיע" לנו על בעיה במערכת שיווי המשקל.

(מאמר "גוף האדם: האוזניים"- רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם)

ג.מטרת העל של האוזן היא איזון הרוחניות והגשמיות

‏שמו של איבר השמיעה הוא אוזן, מלשון איזון והזנה דווקא, ולא מלשון ‏שמיעה, שהיא לכאורה ענינו הנגלה והראשוני של איבר השמיעה. הדיוק בכך ‏בא להורות על כך שתכלית האוזן לקבל דברים הנשמעים דרך איבר השמיעה ‏על מנת להזין את נפשו של האדם......

‏ומכאן לראיה ש'אוזן' בפרט ולשוננו הקדושה בכלל, קדמו לבריאת האדם.
‏
‏א. יהתגלית המדעית': ל'מדע המודרני" התגלה איבר שיווי המשקל לפני כמאתיים ‏שנה בלבד.
‏
‏ב. לפי זה: לא יתכן שהאדם, שלא הכיר חלק פנימי זה בעצמו, הוא שנתן לאיבר ‏השמיעה את השם 'אוזן'.
‏
‏ג. רק בעברית: אין שפה בעולם שבה נקרא איבר השמיעה על' האיזון' ‏מלשון הקודש.
‏
‏ד. יוצא מזה: שישות עליונה שקדמה לאדם היא שקראה לאיבר זה בשמו המדוייק.
‏
‏ה. אוזן משמים: 'ישות' זו מתוארת בתורה העוסקת בבריאת האדם, היא המקור ‏למושג 'אוזן'".
‏
‏ו. הידיעה המוגבלת: לפי 'המדע', תפקיד איבר שיווי המשקל הוא איזון גופני בלבד,  ‏ שמירה על יציבות הגוף.
‏
‏ז. הידיעה השלמה: לפי התורה תכלית הבריאה היא רוחנית ובכללה ה'אוזן, איזון ‏הגוף והנפש, שהיא הכלי לקליטת הדרכות עליונות להנהגות מוסריות שלשם כך ‏יצר הבורא יתברך את אזנינו".

(נוקב מרגליות/אלדד נקר, ע"מ 92;117)

9.היחס הנכון לימים טובים- חציו לה' וחציו לכם:

רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם הא כיצד רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם (ביצה טו,ע"ב)


10.מזלו של תשרי- מאזניים- חודש של איזונים:


א.שויון יום ולילה:

מזלו של חודש תשרי הוא מאזניים כי בחודש זה מתאזנים היום והלילה (עוד מילה ברגע,ד"ר מרדכי רוזן, ערך תשרי)

ב.מאזניי המשפט של ימי דין:

מפני מה ברא הקב"ה את עולמו בניסן ולא באייר, לפי שבשעה שברא הקב"ה את עולמו, אמר לו לשר החושך סור מלפני, מפני שאני מבקש את העולם לבראות באורה, ושר של חושך דומה לשור... ואחר החושך מה אתה בורא, תאומים, ומפני מה אתה בורא תאומים, שעתיד לראות אדם באור ובחשך, מפני שמזל תאומים אדם, ואחריו מה אתה בורא, סרטן, מפני שאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים כסרטן. ואחריו מה אתה בורא, ארי, כשאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים חוזר ומתגבר כארי, ואחריו מה אתה בורא, בתולה, שעתיד אדם לשמח בבתולה, ואחריו מה אתה בורא, מאזנים, שמעשיו שקולין במאזנים,
(פסיקתא, פרשת מתן תורה, וראה שם עוד וערך כוכב)

ג.ראש השנה- יום טוב ויום דין:

ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: 
אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), 
וחלק שני של עצב: 
אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

( מתוך מאמר של ראש השנה - שופרו של העבר והעתיד מאת: רפאל בר אשר חגבי - חגי רפי )


ד.ר"ה- ציווי על אכילה מרובה;יום כיפור- עינוי מוחלט :

וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם:(נחמיה,ח,י)
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה (ויקרא,כג,כז)


ה.סוכות- חג האסיף אל הבית - והיציאה מן הבית אל הסוכה:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:..  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (ויקרא כג,לט-מב)


סיום: השמים והארץ הם הגוף והנשמה של כל אדם - הנושאים יחד באחריות המשותפת על מעשיו:


יש לפרש שהשמים זו הנשמה(השמים בגימטריה נשמה) והארץ זה הגוף.כלומר משה רבנו מעיד גם בגוף וגם בנשמה ומזהיר אותם שילכו בדרך ה'.(פאר לשולחן,פרשת האזינו)


אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור 
אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד אף הקב''ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר {תהילים נ-ד} יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף (סנהדרין צ"א,ע"א-ע"ב)


אחרית דבר: האזינו- נקודת ההאזנה והאיזון היא השלב האחרון לפני הברכה אמיתית:

זכיתי לשמוע מרבי דוד עובדיה זצ"ל, רבה הדגול של קהילת העיר צפרו שבמרוקו, ‏בדרך מליצה: סדר הפרשות החותמות את חומש דברים מלמד על דרכו של אדם ‏בעולם: 
'כי תצא': האדם בצעירותו כעיר פרא, נמרץ וחושב שיודע הכל, על זה נאמר‏"יוצא' - בלי כיוון ובלי חשבון. 
'כי תבוא': כשהוא מתבגר מעט, מתקשה ולעתים מסתבך ‏בתהפוכות החיים, בא והולך, הולך ובא, נבוך ללא מנוחה. 
'ניצבים': לאחר שמתבגר, ‏חבול מקרבות החיים, נח מתנועתו הנמהרת, עומד ומתחיל לעשות חשבון נפש, וזה ‏'ניצבים'. 
'וילך': לאחר שעמד והתיישב בדעתו אז מתחיל לקיים 'וילך', הולך לשמוע ‏עצות חכמים, דברי תורה.
'האזינו': רגע האמת מגיע, סוף סוף מטה האדם אוזן לקבל ‏את עצתם וליישר דרכו. וכשמאזין להם והולך לפי עצתם... זוכה ל: 
'וזאת הברכה'.
(נוקב מרגליות/אלדד נקר, ע"מ 117)





יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

וילך: בהליכה מתמדת

פתיחה: מדוע לא פירשה התורה לאן הלך משה?

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים לא,א)


הקדמה: ספר דברים נחלק ל-2 חלקים:


אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:(דברים,א,א)

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים לא,א)

כבר כתבתי בהקדמת זה הספר, שעד כאן ספרה התורה מה שדבר משה לישראל, ומכאן ואילך יספר מה שעשה אחרי שדבר דבריו אליהם וכו'. (אברבנאל ,שם )



חלק א: הליכה אנושית

1.לאן הלך משה?


א.כנגד בראשית- הלך אל האבות להודיעם שהבטחת ה' התקיימה:

... לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-ה-וָ-ה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר... (דברים כט,כ-ל,א)
לעיל מיניה כתיב לאברהם ליצחק וליעקב וסמיך ליה וילך משה, שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב''ה את שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה: (בעל הטורים) 

ב.כנגד שמות- הלך אל העם:

וילך. הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב: (אבן עזרא,שם)
מדוע היה צריך ללכת אל העם ולא הודיעם כמו בעבר?


 עד כה היה משה מדבר ועומד במקום א'. וקולו הולך על כל ישראל. דשכינה מדברת מתוך גרונו של משה. ואפי' תורה שבע"פ היה הבטחה בשעת מ"ת משה ידבר והאלהים יעננו בקול כמו שביארנו במקומו. אבל סמוך למותו החל לכהות לאט לאט מאור מעלה משה רבינו. כאשר יבואר עוד לפנינו בשירת האזינו. וכאן הוחל להקטין מעלתו שלא היו עוד דבריו נשמעין על כל ישראל. וכשבא לדבר הדברים האלה אע"ג שהיה ג"כ מפי ה' אליו ולצורך ענין כאשר יבואר מכ"מ הוצרך משה להלוך בכל שבט בפ"ע וכדומה כדי שיגיעו הדברים האלה. שיבואר לפנינו. אל כל ישראל. כ"כ היה מהלך עד שהגיעו לכל ישראל: (העמק דבר,שם )


ג.כנגד ויקרא- רוח החיים שבו החלה ללכת:

וכאן אמר וילך משה, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגו', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו בן מאה וגו' אנכי היום, ואמרו ז''ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי: (אור החיים,שם)

ד.כנגד במדבר- הלך לבית המדרש-שנסתמו ממנו מעיינות החכמה והלך לשמוע אחרים:

וילך וַאֲזַל משֶׁה לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וּמַלֵיל יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן,שם) 

ה.כנגד דברים- הלך אל מותו:

לשון הליכה שייך באדם גדול הנפטר מן העולם,ואף כאן נאמר על משה שציווה ביום מותו(כלי חמדה,ע"פ אוצר מפרשי הפשט,שם)

2.הליכה בעקבות הליכה: משה ויהושע הולכים יחדיו ומתייצבים לפני ה'

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד (דברים,לא,יד)


3.הראשון להצטוות במצוות הליכה: אברהם אבינו

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב,א)

א.ההליכה של האדם לדבר מצווה- היא הליכה לטובתו- "לך":

לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך (א) לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם: (רש"י)
ב.ההליכה של האדם- דרך ההמשכיות והצאצאים:

לך לך רמז לו כשתהיה בן מאה כמנין לך לך אז ואעשך לגוי גדול שנולד לו יצחק (בעל הטורים,שם)

4.צדיקים- תמיד הולכים:


אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא,  שנאמר "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון"!(ברכות סד,ע"א)
ת"ח, המושפעים מכח עצמם ועומדים להשפיע ולנהל את זולתם, זאת היא עצם תכונת נפשם להיות פועלים. ע"כ עינוגם והשלמתם היא רק הפעולה התדירה והמתקיימת, שאינה נחדלת לעולם בכל הגונים שיש להחיים. ע"כ תכלית עידונם היא התנועה המתמדת והפעולה שאינה פוסקת, ילכו מחיל אל חיל. (עין איה,פרק ט)


5.התהלכות ותמימות:

א.אצל נח:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:(בראשית ו,ט)

את הא-להים התהלך נח. ובאברהם  הוא אומר אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ.), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו (רש"י,שם)

דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד (שפתי חכמים,שם)

ב.אצל אברהם:
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְ-ה-וָ-ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי (רש"י,שם)

6.ההליכה הנכונה- הליכה הדרגתית:

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד(שם,כו,יג)

מה באה הוראת המילים המיותרות לכאורה "הָלוֹךְ וְגָדֵל" ללמד?
...למדך שלא טוב לו לאדם שיעלה במהירות מלמטה למעלה,אלא הכי טוב לאדם שיעלה בשלבים,לאט לאט,כי כך היא הדרך הנכונה והבטוה ביותר לאדם שלא ימעד ויפול חלילה (הגר"ע,אוצרות סופרים, אות כ"ו)


ב.הליכה אלוקית:

וַי-ה-וָ-ה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:(דברים לא,ח)

1.בתחילתם הדרך הלך לא רק הלך לפני העם אלא ממש נלחם במקומם:


יְ-ה-וָ-ה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן ׁ(שמות יד,יד)


2.ה' הבטיח ללכת לפניהם לאור התעקשותו של משה שלא מלאך ילך עימם אלא ה' בכבודו ובעצמו:


וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:  וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:  וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:(שמות לג,טו-יז)


3.תגובת אדם וחווה לאחר החטא להתהלכות ה'- פחד, פחד של החוטא:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן...וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: (בראשית ג,ח-י)

וַי-ה-וָ-ה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:(דברים לא,ח)



4.הקשר בין ההליכות: ה' שומר כמו צל ההולך עם האדם בהתאם להליכתו ודרכו


יְ-ה-וָ-ה שֹׁמְרֶךָ יְ-ה-וָ-ה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ(תהילים קכא,ה)


אני הולך לאט, אבל אני אף פעם לא הולך לאחור (אברהם לינקולין)


סיום: יעד ההליכה של משה לא חשוב ולכן לא צויין- העיקר הוא עצם ההליכה- לדבר מצווה,להתקדמות רוחנית ולכל מטרה חיובית- העיקר ללכת ולעשות ולעלות במדרגות הקדושה והמצוות:


גם ביומו מהאחרון של משה רבנו עלי אדמותףהיום שבו הגיע לשלמות מלאה בעבודתו  ובמדרגתו הרוחנית (" היום מלאו ימי ושנותי")- הוא לא הסתפק בכך אלא שאף ללכת ולהתקדם עוד ועוד("וילך משה")
ומכאן הוראה בעבודתו של כל אדם מישראל:לעולם אל לו להסתפק במצבו הרוחני הנוכחי, נעלה ככל שיהיה. תמיד עליו להוסיף ולעלות,להוסיף ולהתקדם (ע"פ הרב מלובביץ', התוועדויות תשמ"ו חלק ד עמ' 433 והלאה)

צוואתו של משה- להיות במדרגת וילך:

דבריו של משה - וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה- היו תמיד לישראל, שישתדלו תמיד להיות בגדר של וילך-ללכת ולהתעלות מדרגה לדרגה (רבי יעקב מאוסטרהא, ע"פ חומש פניני החסידות)


אחרית דבר: העיקר- ההליכה
פרשת וילך היא הפרשה הקצרה בתורה- 3 פסוקים- ותמציתיות זו באה לבטא את כובד המשקל של המעשים- וילך- לעומת דיבורים, משה מקבל התורה ומנחילה לעם ישראל- מבקש ללמד בסוף ימיו ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה (ענ"ד)


בשולי הדברים: בין ניצבים לוילך- עמידה יציבה תוך כדי הליכה מתמדת

פרשת ניצבים לעומת פרשת וילך שבשנים רבות נקראות יחדיו לכאורה מציגות גישות הפוכות של עמידה יציבה מול הליכה אלא אפשר גם לראותם כמשלימות האחת את השניה, ביחס לעצמו האדם תמיד צריך להיות בתנועת הליכה והתקדמות בקיום המצוות ובידיעת ה' אבל ביחס לקב"ה הרי הוא ניצב ועומד לפניו בכל רגע נתון ובפרט ביום הדין.(ענ"ד)