יום שני, 2 במאי 2016

אחרי מות: ובחרת בחיים...*

פתיחה: מדוע דווקא בפרשה זו מועלה על נס מותם של שני בני אהרון בעוד בפרשיות אחרות העוסקות בפטירתן של צדיקים- נקראות על שם המילה חיים?

כי החיים יודעים שימותו - אלו הצדיקים, שגם במיתתן נקראו חיים (ברכות יח,ע"א)

חלק א: פרשות פטירתן של צדיקים דווקא נקראות על שם חיים:

1.חיי שרה: יצחק ורבקה ממשיכים את מפעל חייה הרוחני  של שרה גם אחרי מותה הגופני

דווקא לאחר פטירתה של שרה,כאשר יצחק ורבקה ממשיכים את חייה ועוסקים באותם העניינים שהיא עסקה בהם- מתגלה לעין כל באופן מוחלט שחיי שרה הם חיים אמיתיים ונצחיים.
וזו הסיבה לכך שהפרשה העוסקת  בפטירת שרה ובזמן שלאחריה נקראת בשם "חיי שרה" (ליקוטי שיחות חלק טו,ע"מ 145)

ב.שרה חיה 37 שנה בשלמות כמנין שנות יצחק: ועוד על דרך המדרש שני חיי שרה כמנין ויהיו, שלושים ושבע, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקידה שלושים ושבע שנה היו, והם היו עיקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עיקר החיים שלה כמספר ויהיו, אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה מאה עשרים ושבע שנה היו (רבנו בחיי על בראשית פרק כג פסוק א )

2.ויחי- יעקב אבינו לא מת:

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם (בראשית מז,כח-כט)

א.יעקב אבינו לא מת:

א''ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילתא א''ל הכי א''ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד א''ל הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א''ל מקרא אני דורש שנאמר {ירמיה ל-י} ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ...

כי הוו מיפטרי מהדדי א''ל ליברכן מר אמר ליה אמשול לך משל למה''ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין שיהא צילך נאה הרי צילך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה אם בעושר הרי עושר אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך  (תענית ה,ע"ב - ו, ע"א)


מדוע נאמר דווקא ביעקב?
הכוונה בזה שאין פסול בזרעו כי אברהם ויצחק היתה פסולת בזרעם ולא כל זרעם היה ראוי להידבק בחיים ולקבל התורה שהיא מקור החיים...(רשב"א, עין יעקב ד"ה א"ל)

ב.השנים שחי יעקב בשלמות ובשמחה הן 34 שנים(כמניין ויחי) שחי עם יוסף:


ד''א ויחי יעקב בארץ שלא חיה ימים טובים בלא צער אלא כמנין ויחי י''ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר וי''ז שנה במצרים (בעל הטורים,שם)

חלק ב: 
חטא נדב ואביהו מול חטא אדם וחוה:

הקדמה:  משמעות הפעם הראשונה בה מופיעה מילה בתורה:

 ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית (ב', ג') ויברך וגו' ויקדש אותו. וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו.  (ר' צדוק הכהן מלובלין,ספר ישראל קדושים - אות ז )


1.איזכור ראשון של שורש מו"ת בתורה:


וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב,יז)

2.חטאי נדב ואביהוא במילים "אש זרה":

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ: (ויקרא טז,א)

שהם בראשי תיבות "אש זרה": אש זרה הקריבו, שתויי יין נכנסו לעזרה, זרע לא היה להם, רחיצה לא רחצו ידיהם ורגליהם, הוראה הורו בפני משה [ומה שהורו גם-כן היה טעות (ותלוי בדעות מה הורו) ומכל-מקום לא היו מתים אילולא היו מורין כן בפני משה רבנו (חידושי המאירי). אך מכל-מקום גם אם היו מורין אמת היו נחשבים מורין הוראה בפני רבן] (ע"פ החיד"א,פתח עיניים עירובין סג)



3.דעת ה': נדב ואביהוא ביקשו לדעת את ה' כמו אדם וחווה

קרבה דרך עבודה:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ (ויקרא,טז,א)
קרבה דרך השכל:
כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:(בראשית,ג,ה)
...נדב ואביהוא, הם נפש אדה"ר ממש (שער הגילגולים,הקדמה לג)

4.התזמון- ראש חודש ניסן מול ראש חודש תשרי


א.חטא אדם וחווה- בא' בתשרי:
אתה אומר ביום ראש השנה, בשעה ראשונה עלה במחשבה [לברוא את האדם], בשניה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלישי כינס עפרו, ברביעי גיבלו, בחמישי ריקמו, בששי עשאו גולם, בשביעי נפח בו נשמה, בשמיני הכניסו לגן [העדן], בתשיעי נצטוה [שלא לאכול מעץ הדעת], בעשירי עבר [על האיסור שנצטוה, ואכל מעץ הדעת], באחד עשר נידון [על חטאו], בשנים עשר יצא בדימוס. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס אימתי בחדש השביעי באחד לחדש (ויקרא רבא,כט,א)

ב.מעשה נדב ואביהוא- בא' בניסן:
ויהי ביום השמיני תניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ (מגילה י, ע"ב)

5.אכילה מעץ הדעת- הגפן

תא חזי, אדם הראשון אשתו סחטה לו ענבים וגרמה לו מות ולכל ישראל, ולכל העולם. נח בא לענבים האלו ולא נשמר כראוי, מה כתוב, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, (שכתוב אהלה בה')... בני אהרן שתו יין מהם, (מן הענבים), והקריבו קרבן עם יין ההוא, ומתו, וכבר התבאר, ועל כן כתיב ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו, משום שהענבים גרמו לכל זה. (זוהר וישב רסז)

6.כיצד נענשו:

 כיצד היתה מיתתן, שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים, ונחלקו לד', שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר ותצא אש מלפני ה' ( ספרא, שמיני כא פרשה א)
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:(בראשית ג,ז)

7.סיכום הקשר בים מעשה נדב ואביהוא ואדם וחווה:

ובזה יובן ענין חטא נדב ואביהוא, שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, שהם באשר ראו שהיא עת רצון והיתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, דבקו עצמם באהבה עד כלות הנפש, ולא פסקו מדביקותם אף שהרגישו שנפשם יוצאת, ועל כן באו לבית קדשי הקדשים בקטורת, לקשור עצמם באהבה זו עד כלות הנפש, ובזה חשבו שיהיה התיקון הכללי לחטא של אדם הראשון, שהיה בשביל נטותו אחר אהבה חיצונית, כמפורש בכתוב, והיכל האהבה יהיה פתוח, שמאחר שיהיה הכל מתוקן ולא תהיה עוד מציאות הרע בעולם, כדכתיב (זכריה י"ג) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שוב אין חשש שההיכל ההוא יהיה פתוח, ולפי מחשבתם היתה עבודה נכבדה עד מאד, וראויה לאנשים כמוהם, שאמר משה עליהם שהם גדולים ממנו ומאהרן. אבל באמת עוד לא הגיעה העת לזה, ועוד היה להם ללכת את המדבר הגדול והנורא, משכן הסט"א, לכתתא רישיה, כבזוהר הקדוש, ובכן לא היה אפשר לפתח את היכל האהבה, ובאשר פתחו קודם זמנו נתקפה גם הסט"א באהבה חיצונית, להיות אהבה חיצונית נמי ברשפי אש, וזוהי האש הזרה שהקריבו.(שם משמואל,תרע"א, אחרי מות)

סיום: תיקון עולם של אחרי עונש "מות" שניתן לאדם הראשון- רק ע"י מי שיש לו בנים ממשיכים

בן עזאי אומר כל מי שאינו עוסק בפ"ו הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב ואתם פרו ורבו וגו'. אמר לו ר"א בן עזריה נאין דברים כשהן יוצאין מפי עושיהן יש נאה דורש ואין נאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים אמר לו מה אעשה חשקה נפשי בתורה ויתקיים העולם באחרים. (תוספתא יבמות ח, הלכה ה)

נדב ואביהוא ביקשו לתקן את החטא שהביא מיתה לעולם ולכן "אחרי מות"-.אחרי "מות תמותון" שנגזר על אדם הראשון- הם עסקו בעולם שנמצא אחרי גזירת המיתה שהוטלה על אדם הראשון וכל צאצאיו, אמנם הנסיון שלהם נכשל כי הקדימו את הזמן אך מאחר ולא היו להם בנים הרי שמיתתם היא מוחלטת, ללא המשך, בניגוד לפטירת יעקב(ושרה) שהשאירו צאצאים שכולם גם המשיכו את דרכם הרוחנית החיובית (ענ"ד)


בשולי הדברים: דווקא בפרשה ששמה עוסק במוות מובא פסוק הדורש את עליונות החיים על פני המוות:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה: (שמות יב,ח)
וכבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת...א''ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו {ויקרא יח-ה} וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא  (יומא פה,ע"א-ע"ב)


*לע"נ נשמת מאיר בן אסתר

יום שבת, 9 באפריל 2016

מצורע: בין הכהן למצורע

פתיחה: מדוע ביום טהרתו לא יובא המצורע אל הרופא?

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויקרא יג,א-ב)


וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:(ויקרא יד,א-ב)



1.מקור ראשון לצרעת בתורה: באותו מעמד בו משה איבד את הכהונה לאהרון


וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד,ו)
מצורעת כשלג. דרך צרעת להיות לבנה, אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע: (רש"י,שם)

2. שלוש סוגי צרעת: הגוף,הבגד,הבית- כנגד ישראל,לוי,כהן

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת. ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת. ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.
שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כד-ח) ''השמר בנגע הצרעת'' (דברים כד-ט) ''זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך''. הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר (במדבר יב-ג) ''והאיש משה ענו מאד'' ואע''פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר (קהלת ה-ב) ''וקול כסיל ברוב דברים''. ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר (תהילים לא-יט) ''תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק''. ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר (דברי הימים ב לו-טז) ''ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו''. ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר (מלכים ב יז-ט) ''ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם''. והרי הוא אומר (תהילים עג-ט) ''שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ'' מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה. שנאמר (מלאכי ג-טז) ''אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'':
 (הלכות טומאת צרעת טז,י )

3.על מה באה הצרעת?


עַל עֲשָׂרָה דְבָרִים נְגָעִים בָּאִים,

עַל עֲבוֹדָה זָרָה,
וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת,
וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים,
וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם,
וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם,
וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים,
וְעַל גּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ,
וְעַל גַּסֵּי הָרוּחַ,
וְעַל לָשׁוֹן הָרָע,
וְעַל עַיִן רָע.
עַל עֲבוֹדָה זָרָה, מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לָעֵגֶל (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כה): וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת.
וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִבְּנוֹת צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, טז): יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן. וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, יז): וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן. 
וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, מִיּוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ג, כט): יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב. 
וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, מִגֵּיחֲזֵי (מלכים ב ה, כ): וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, מַהוּ (מלכים ב ה, כ): מְאוּמָה, מִן מוּמָא דְּאִית בֵּיהּ, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כז): וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ.
וְעַל בִּרְכַּת ה', מִגָּלְיַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, מג): וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, מו): הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי, וְאֵין הַסְגָּרָה הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְשׁוֹן צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, כא): וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן.
וְעַל גּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, מִשֶּׁבְנָא, שֶׁהָיָה נֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב, יז): הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה, וְאֵין וְעֹטְךָ עָטֹה אֶלָּא צָרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, מה): וְעַל שָׂפָם יַעֲטֶה.
וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מֵעֻזִּיָּהוּ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כו, כא): וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ.
וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כו, טז): וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו.
וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב (במדבר יב, א): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקְתָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, י): וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, 
וְעַל עַיִן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לה): וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, מִי שֶׁיִּחֵד בֵּיתוֹ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת לַאֲחֵרִים

(ויקרא רבא,יז,ג)


בגדי הכהן הגדול- מכפרים על הטאים המביאים לצרעת:
כתונת מכפרת על שפיכות דמים דכתיב {בראשית לז-לא} ויטבלו את הכתנת בדם
מכנסים מכפרים על גילוי עריות דכתיב {שמות כח-מב} ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה
מצנפת מכפרת על גסי הרוח כדרבי חנינא דא''ר חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה
אבנט מכפרת על הרהור הלב אהיכא דאיתיה (דכתיב {שמות כח-לה/לז/לח } והיה על לב אהרן
חושן מכפר על הדינין דכתיב {שמות כח-טו} ועשית חושן משפט
אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב {הושע ג-ד} אין אפוד ותרפים
מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקב''ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול
ציץ מכפר על מעשה עזי פנים....(ערכין טז,א)




4.הצרעת,לשון הרע ויציאת מצרים:

א.עם ישראל לא נגאל עד אשר המלשינים שבו מתו(ירדו מנכסיהם):


וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)


ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים   דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים  (נ) בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך (רש"י,שם)


וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: (שמות ד,יט)


כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  (ג) והעני חשוב כמת (נדרים סד:):(רש"י,שם)


ב.האותות- רמזו על תיקון חטא לשון הרע אצל בני ישראל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

ב1:אות הנחש:
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

ב2:אות הצרעת:

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

ג.הראייה שלא היה בהם לשון הרע- לא יחרץ כלב לשונו:

ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)


ד.תחילת הגאולה- צרעת פרעה:



וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב,כג)

וימת מלך מצרים. נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.): (רש"י,שם)

מנין לרש"י שלא מת באמת וכיצד ניתן לדייק זאת מהפסוק?
דאי פירושו שמת למה צעקו שמא המלך שיהיה אחר פרעה יהיה טוב אלא ודאי נצטרע ומצורע חשוב כמת: (שפתי חכמים,שם)
שמעתי בשם הגר"א (הגאון ר' אליהו מוילנא): לפי שהזכיר במתתו שם הכבוד "מלך מצרים". שאין זה מדרך המקראות, כבמדרש קהלת (ח' י"א): אמר ר' לוי: קרוב לנ"ב פעמים כתיב "והמלך דוד"; כיוון שנטה למות כתיב (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות" – משום "ואין שלטון ביום המוות". כלומר: לא הוזכרה מלכות במיתה. וכאן אמר "וימת מלך מצרים"?! לכן לא היה זה מיתה ממשית אלא נצטרע. (הכתב והקבלה,שם)

5.משמעות פעולות טהרת המצורע:



וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: (ויקרא יד,ה)
מה מסמלים הארז,האזוב ותולעת השני?
ועץ אר ז וגו׳. א״ר יצחק בן טבליים: מה טיבו של עץ ארז, ואזוב ושני תולעת אצל המצורע ? אלא שאומרין לו: מפני שהגבהת
עצמך כארז הזה, השפילך הקב״ה כאזוב הזה, שהכל דשין אותו,... ושני תו ל ע ת . זה שאמר לו : מה שני תולעת הזה, תחלתו לבן, ונשתנה על ידי האור ונעשה שני תולעת, אף אתה שהגבהת עצמך תחלה ונעשית גס רוח, עכשיו חזור בך והשפל את דעתך, כדי שיקיים עליך (ישעיה א׳ ) : אם יהיו חטאיכם כשנים כשלנ ילבנו (מדרש הגדול,שם).



6.המצורעים המוזכרים בתנ"ך:


1.
משה
שמות ד', ו:
"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ [למשה] עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג".
2.
מרים
במדבר י"ב,
 א-י:
דברים כ"ד
ח-ט:
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה... וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת".
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת... זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה'  אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם...".
3.
נעמן
מל"ב ה', א:
"וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע".
4.
גיחזי
מל"ב ה', כז:
[אלישע לגיחזי] "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".
5.
ארבעה אנשים
מל"ב ז', ג:
"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר [של שומרון]...".
6.
עוזיהו
דה"ב כ"ו,
טז-יט:
"וּכְחֶזְקָתוֹ [של עוזיהו] גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית... וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת... וַיֹּאמְרוּ לוֹ [הכהנים] לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה'... וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ...".


(שבת וינפש - פרשיות השבוע בהיבט פסיכולוגי/ פרופ' אלחנן י. מאיר)


סיום- הכהן והמצורע- הפכים מתחברים


1.תגובת אהרון למות בניו: שליטה מלאה על פיו.כנגד זה הוא אחראי בלעדית על החוטא בדיבורו

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י,ג)
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(שם,שם,ט)
וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ת"כ שם לו. ויק"ר שם). (רש"י,שם)
תורת טהרת המצורע- כנגד תיקון חטא הדיבור ע"י הכהן , נציגו של אהרון, הראשון שתיקן חטא זה (ענ"ד)

 2.אוהב השלום ושונא השלום:
אהרון מכונה "אוהב שלום ורודף שלום" ולכן דוקא הוא - והכהכנים הבאים אחריו- יתקנו את קלקולו של מי שמקלקל את השלום בתוך עם ישראל- וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים,וְעַל גּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ,וְעַל גַּסֵּי הָרוּחַ,וְעַל לָשׁוֹן הָרָע,וְעַל עַיִן רָע. (ענ"ד)

3.הכהן נבחן דרך פיו- כנגד המצורע שחטא בפיו:
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא:(מלאכי ב,ז)

כי שפתי כהן. עליהם מוטל לשמור דעת למה שהרי תורה יבקשו מפיהו שכבר דבר זה מסור להם יורו משפטיך ליעקב (דברים ל''ג) (רש"י,שם)

בשולי הדברים: לעתיד לבוא- המשיח יהיה מצורע:

ר' יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי אמר ליה אתינא לעלמא דאתי אמר ליה אם ירצה אדון הזה אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול ג' שמעתי
אמר ליה אימת אתי משיח אמר ליה זיל שייליה לדידיה והיכא יתיב אפיתחא דקרתא
ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי א''ל לאימת אתי מר א''ל היום אתא לגבי אליהו א''ל מאי אמר לך א''ל שלום עליך בר ליואי א''ל אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי א''ל שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא א''ל הכי אמר לך {תהילים צה-ז} היום אם בקולו תשמעו (סנהדרין צח, ע"א)


רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו [מצא את אליהו], דהוי קיימי (411) [שהיה עומד] אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי [על פתח המערה שהתחבא בה רבי שמעון בר יוחאי מפני הרומאים].

אמר ליה לאליהו: אתינא לעלמא דאתי [האם אזכה לבוא לעולם הבא]? (412)

אמר ליה: אם ירצה אדון הזה (413) [השכינה. ואמר בלשון "אדון הזה", שמשמע אדון זה שלפנינו, כיון שהשכינה היתה שם עמהם].

אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי שם, דהיינו, אליהו ואני. וקול של שלשה שמעתי. ששמעתי אף את קול השכינה (414), אבל לא ראיתי אותה.

אמר ליה לאליהו: אימת אתי [מתי יבוא] משיח?

אמר ליה: זיל שייליה לדידיה [לך שאל אותו עצמו].

שאל אותו יהושע בן לוי: והיכא יתיב [והיכן יושב] המשיח?

אמר לו אליהו: הוא יושב אפיתחא דרומי [על שער העיר רומי (415)].

שאל רבי יהושע בן לוי: ומאי סימניה [ומהם סימניו של המשיח, איך אכיר שאכן הוא זה]?

אמר לו אליהו: יתיב [יושב הוא] ביני עניי סובלי חלאים (416) [מנוגעים], ואף הוא מנוגע (417).

וכולן שרו ואסירי בחד זימנא [וכולם, כל שאר העניים, מתירים את כל תחבושותיהם בבת אחת כדי לקנח את נגעיהם, ולאחר מכן קושרים את כולם באותו זמן].

ואילו איהו, המשיח, שרי חד ואסיר חד [מתיר בכל פעם תחבושת אחת, מקנח, וקושרה. וכך עושה עד שמסיים לטפל בכל נגעיו]. משום דאמר: דילמא מבעינא [שמא יקראוני לבוא לגאול את ישראל], דלא איעכב [שלא אתעכב].

שאם אתיר את כל התחבושות בבת אחת, שמא בדיוק אז אקרא לגאול את ישראל, ואצטרך להתעכב עד שאסיים לקשור את כולן (418) (419).

אזל יהושע בן לוי לגביה [אל המשיח] לשער רומי. אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! (420)

אמר ליה המשיח: שלום עליך בר ליואי [בן לוי].

אמר ליה יהושע בן לוי: לאימת אתי מר [מתי תבוא לגאול את ישראל]? אמר ליה: היום (421).

חזר יהושע בן לוי ואתא לגבי אליהו.

אמר ליה אליהו: מאי אמר לך המשיח?

אמר ליה: המשיח אמר לי: שלום עליך בר ליואי.

אמר ליה: אם כך אמר לך, אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי [הבטיח לך ולאביך שתבואו לעולם הבא]. שאם לא שצדיקים גמורים אתם, לא היה נותן לך שלום, ולא היה מזכיר את שם אביך.

אמר ליה: שקורי קא שקר בי [שיקר לי] המשיח ! דהרי אמר לי: היום אתינא [היום אבוא], ולבסוף לא אתא [לא בא]! (422) אמר ליה: הכי אמר לך [כך נתכוין לומר לך]: "היום - אם בקלו [של הקדוש ברוך הוא] תשמעו" (423).  (ביאור חברותא,שם)

יום שני, 7 במרץ 2016

פקודי: חכמת הלב

פתיחה: מה עניין גילו של בצלאל-13- למלאכת המשכן?

וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (שמות לח,כב)


וכי עבד בצלאל משכן, בר כמה הוי? 

בר תליסר , דכתיב (שם): "איש איש ממלאכתו אשר המה עושים" (סנהדרין סט,ע"ב)

הקדמה: בצלאל- גדול חכמי הלב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְ-ה-וָ-ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: יְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: (שמות לה,ל-לה)



חלק א: משמעויות המילה פקודי- כנגד החכמה וכנגד הלב

1.פקד- מספר, סכום- משמעות טכנית- כנגד החכמה:

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות לח,כא)



אִלֵין מִנְיָנֵי מַתְקַלְוָן וּסְכוּמְהוֹן דְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא...(תרגום יונתן,שם)
אלה מנייני משקלות וסכומיהם של משכן העדות(ביאור לתרגום, ע"פ מקראות גדולות המבואר,שם)


2.פקד- זכר- שם לב- משמעות רגשית- כנגד הלב:


א.יסוד: משמעות הפעם הראשונה בה מופיעה מילה בתורה:


 ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית (ב', ג') ויברך וגו' ויקדש אותו. וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו.  (ר' צדוק הכהן מלובלין,ספר ישראל קדושים - אות ז )


ב.מקור ראשון למילה פקד:


וַי-ה-וָ-ה
פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְ-ה-וָ-ה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (בראשית כא,א)

וַיְ-יָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דִּי מַלִּיל: (אונקלוס,שם) 

ג.פקד במשמעות בדק, בחן- שם לב:

וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ (איוב ז,יח)


ותפקדנו. תשגיח בו כמו ופקדת נוך (לעיל ה)(מצודת ציון,שם) 

חלק ב: מילות מפתח בענייני המשכן

1.חכם לב- ביטוי מפתח בענייני המשכן- במיוחד בפרשת ויקהל,הפרשה האחות:

וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ(שמות לא,ו)

וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה(שם,לה,י)

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ (שמות לה,כה)


מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: (שמות לה,לה)
וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: {ב} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ (שמות לו,א-ב)

וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם:(שם,לו,ח)


2.מדוע נשנה הביטוי כאשר ציווה ה' את מה כ"כ הרבה פעמים בפרשה?

בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה:(שמות מ,לב)


כאשר צוה ה' את משה כתיב על כל דבר דבר כנגד מה שאמר משה מחני נא הרבה להזכירו. והם י''ח פעמים כאשר צוה ה' את משה וככל אשר צוה ה' את משה וכנגדם תקנו י''ח ברכות ואחד כאשר צוה ה' כן עשו ותקנו כנגדו ברכת המינים ויש בהם קי''ג תיבות וכן בסופי הברכות כמו ברוך אתה ה' מגן אברהם ברוך אתה ה' מחיה המתים ובהם קי''ג תיבות וקי''ג פעמים לב בחומש שצריכין כוונת הלב:(בעל הטורים,שם)


הותקנו כנגד שמונה עשרה ציווין שבמשכן לומר להקב"ה ,כשם שעשית חסד עם דור המדבר במעשה העגל לשמוע תפילת משה רבנו ע"ה למחול להם עם עשיית המשכן, אע"פ שנתחייבו כליה,כך מחול לעוונותנו בעבור בית הכנסת שאנו קובעים להתפלל בתוכו שנקרא משכן כאומרו רבותנו ז"ל(מגילה כט,ע"א) דבית כנסת הוא משכן מעט, וקבל תפילותינו (אגדות אליהו,בעל שבט מוסר,ירושלמי פרק ד הלכה ג)



חלק ג: משמעות חכמת הלב


1.יתרון הלב על השכל:החכמה הבאה מתוך הלב והרגש היא אמיתית יותר ויסודית יותר מהחכמה הבאה מהמוח(ע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין)

2.השלטת השכל על הלב:

עיקר החכמה היא לשעבד את תאוות ומחשבות הלב לעבודתו יתברך- חכמת לב- (רבי משה מבויאן--קרקא,דעת משה, ע"פ חומש פניני החסידות,שמות,לה,כה)

3.היכן נמצאת החכמה?

"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח:יב) מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה? ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב, ואתיא כדעתיה  דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב דכתיב: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי" (תה' ד:ח), ואין שמחה אלא חכמה שנאמר: "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי" (משלי כז:יא), וכן: "בְּנִי אִם-חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם-אָנִי" (שם כג:טו). (ילקוט שמעוני ,משלי רמז תתקכט )

שתי הדעות משלימות זו את זו. אין ר' יהושע יכול לסתור את דעתו של רבי אליעזר, שהחכמה האינטלקטואלית מצויה בראש, ואין רבי אליעזר יכול לסתור את דעתו של רבי יהושע שהחכמה הרגשית, האינטואיטיבית-הנפשית, מצויה בלב, אי-אפשר להתקיים בלעדי שתיהן.(ימי זיכרון,הרב סולובייצ'יק, ע"מ 112-113)

חלק ד: חכמת הלב בעבודת ה'

כוונה בתפילה:

1.לכוון בסופי ברכות שמונה עשרה:


הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּכֻלָּם, לְפָחוֹת יְכַוֵּן בְּאָבוֹת; אִם לֹא כִּוֵּן בְּאָבוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁכִּוֵּן בְּכָל הַשְּׁאָר, יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל(אורח חיים,קא,א)

וירגיל אדם עצמו לכון על כל פנים בחתימה של ברכה(משנה ברורה שם ,ע"פ הטור)

כתב הרב רבי אליעזר שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן מאה ושלש עשרה תיבות כמו שיש בתפלת חנה ואמה ושלש עשרה פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כוונת הלב (טור אורח חיים סימן קא )



כתב הרב רבי אליעזר וכו'. נראה דטעמו דחתימת הברכה הן סיפור שבחיו יתברך וראוי שיכוין את לבו יותר בסיפור שבחיו ממה שיכוין בשאלתו (בית חדש על או"ח סימן קא )

2.משמעות הכוונה בתפילה: לב מכוון להבנת המילים ושכל להבין לפני מי הוא עומד:


הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו;

וְיַחֲשֹׁב כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ; וְיָסִיר כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחְשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ; וְיַחֲשֹׁב כְּאִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הָקָּבָּ''ה שֶׁהוּא חוֹקֵר כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת. וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂים חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, שֶׁהָיוּ מִתְבּוֹדְדִים וּמְכַוְּנִין בִּתְפִלָּתָם עַד שֶׁהָיוּ מַגִּיעִים לְהִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמוּת וּלְהִתְגַּבְּרוּת כֹּחַ הַשִּׂכְלִי, עַד שֶׁהָיוּ מַגִּיעִים קָרוֹב לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה. וְאִם תָּבֹא לוֹ מַחְשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, יִשְׁתֹּק עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחְשָׁבָה. וְצָרִיךְ שֶׁיַּחֲשֹׁב בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אוֹתוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְלֹא יַחֲשֹׁב בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ. 
הגה:
וְיַחֲשֹׁב קֹדֶם הַתְּפִלָּה בְּרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְעַלֶּה וּבְשִׁפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי הָאָדָם מִלִּבּוֹ( אורח חיים,צח,א)


סיום: בר - מצווה הוא הזמן בו מתחיל האיזון בין  הלב החם והיצרים (היצר הרע)השכל הקר ושיקול הדעת (היצר הטוב)- מגיל זה מתחילה חכמת הלב לפעום באדם

בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם בָּא לָעוֹלָם, מִיָּד מִזְדַּמֵּן עִמּוֹ יֵצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְקַטְרֵג לָאָדָם תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. מִי זֶה חַטָּאת רֹבֵץ? זֶה יֵצֶר הָרָע וְכָךָ גַּם דָּוִד קָרָא לוֹ חַטָּאת, (תהלים נא) וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כָּל יוֹם לָאָדָם לַחֲטֹא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, וְיֵצֶר הָרָע הַזֶּה לֹא זָז מִבֶּן הָאָדָם מִיּוֹם שֶׁנּוֹלָד הָאָדָם לְעוֹלָמִים,
וְיֵצֶר הַטּוֹב בָּא לָאָדָם מִיּוֹם שֶׁבָּא לְהִטָּהֵר וּמָתַי בָּא אָדָם לְהִטָּהֵר? כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים, אָז מִזְדַּוֵּג הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל. יֵצֶר טוֹב לְיָמִין, וְיֵצֶר הָרָע לִשְׂמֹאל. וְאֵלֶּה הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ מְמֻנִּים, וְהֵם נִמְצָאִים תָּמִיד עִם הָאָדָם.בָּא בֶּן אָדָם לְהִטַּהֵר - אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע נִכְפֶּה לְפָנָיו, וְשׁוֹלֵט הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל. וּשְׁנֵיהֶם מִזְדַּוְּגִים לִשְׁמֹר אֶת הָאָדָם בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁהוּא עוֹשֶׂה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךְ בְּכָל דְּרָכֶיךְ. (זוהר,וישלח,קס"ה,ע"ב)


על דרך הרמז:
חכם הלב בגימטריה =  105= אלעד: הייעוד שלך לחבר כל החיים בין החכמה לבין הלב.ואידך זיל גמור.

בשולי הדברים: חכמת הלב- החכמה לעשות:
חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט(משלי י,ח)

יקח מצות. יקחם בכל עת ולא יחדל מלקחת אבל האויל מייגע הוא השפתים לבד לומר הרבה ואין עושה מאומה : (מצודת דוד,שם)

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר...
כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.(אבות ג,ט)

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים:(שמות לו,ד)
וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים- אם לפני חטא העגל היתה חכמתם מרובה ממעשיהם,לפיכך נכשלו בחטא, הרי כעת זכו לתיקון החטא באמצעות ריבוי המעשים יותר מחכמתם- החכמים העושים (רביח אברהם מרדכי מגור, ליקוטי יהודה, ע"פ חומש פניני החסידות, שמות)


הכח הגנוז בחכמת הלב- לחבר את התלהבות הרגש הראשונית לעשייה קבועה ומתמדת:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: (שמות לט ,מג)
מה מלמד כפל הלשון "וְהִנֵּה עָשׂוּ" , "כֵּן עָשׂוּ" ?
עשייתם היתה באותה התלהבות שבה שמעו את ציווי ה', ואם אמנם בנוהג שבעולם נחלשת ההתלהבות במשך הזמן החולף מהציווי עד העשייה הרי כאן- עשו אותה כאשר צוה ה'-ללא כל חולשה אלא במלוא ההתלהבות (כנסת יחזקאל, ר' יחזקאל מרדומסק)

פקודי- אותה רוח של התנדבות ששררה אז בהקמת המשכן לא פסקה מישראל אלא נותרה בלבבות ישראל בתור פקדון קבוע לדורות- פקודי המשכן ( רבי גרשון חנוך הניך מרזדין,סוד ישרים, מתוך חומש פניני החסידות)