חקת: ההגיון האלוקי

פתיחה: אם מצוות פרה ניתנה במרה מדוע פרטיה מוזכרים רק כעת,בסוף שנת הארבעים לנדודי ישראל במדבר?

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט,ב)

וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (שמות טו,כה)
שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה,  (מ) ודינין (סנהדרין נו:):(רש"י,שם)


חלק א: חוקי התורה וטעמי המצוות:


1.עדות חוקים ומשפטים:
המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים:
א.מצות מקובלות,
ב.ומצות מושכלות,
ג.ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר.
מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט)...
מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים.
מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים.
וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ..., הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה.
(רבנו בחיי,הקדמה לפרשת חוקת)


2.מה פירוש המילה חוק?
ועוד נקראים חוקים מלשון גבול שכתוב(ירמיה ה) אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנו(שם,לא) חוקות ירח וכוכבים לאור לילה כלומר גבולי היום והלילה וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם (רבנו בחיי,במדבר,יט,ב)

3.לכל המצוות יש טעם :
כל ה'מצוות', אם כן, יש להם אצלם סיבה, רצוני לומר, כי למצווה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה. מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור ה'ערלה' ו'כלאי הכרם'. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'משפטים', ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'חוקים'. ויאמרו תמיד, "'כי לא דבר רק הוא', ואם ריק הוא - 'מכם' - רצונו לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן - החיסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן, מלבד 'פרה אדומה'; וכן אמרם שה-לוה העלים סיבות ה'מצוות' שלא יזלזלו בהם, כמו שארע לשלמה בשלוש 'מצוות' אשר התבארה עילתם - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם, וכתובי הספרים יורו עליו.(מורה נבוכים חלק ג, כ"ו)

4.ההגיון של המצוות- הוא הגיון אלוקי ולא אנושי:

א.גזרת הכתוב:שָׁאַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אִלֵּין עוֹבָדַיָּא דְּאַתּוּן עָבְדִין נִרְאִין כְּמִין כְּשָׁפִים, אַתֶּם מְבִיאִים פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְּשִׁין אוֹתָהּ וְנוֹטְלִין אֶת אַפְרָהּ וְאֶחָד מִכֶּם מִטַּמֵּא לְמֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ טִפִּין וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ טָהַרְתָּ.
אָמַר לוֹ לֹא נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ תְּזָזִית מִיָּמֶיךָ,
אָמַר לוֹ לָאו. 
רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ תְּזָזִית,
אָמַר לוֹ הֵן,
אָמַר לוֹ וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂין לוֹ,
אָמַר לוֹ מְבִיאִין עִקָּרִין וּמְעַשְׁנִין תַּחְתָּיו וּמַרְבִּיצִים עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת.
אָמַר לוֹ יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ, כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ, רוּחַ טֻמְאָה, דִּכְתִיב (זכריה יג, ב): וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ, מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה וְהוּא בּוֹרֵח.
לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לָזֶה דָּחִית בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר,
אָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי אִי אַתָּה רַשַׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה(במדבר רבא,יט,ח)


ב.כל המצוות- שכל אלוקי:
ואם יאמר האדם למה נותן הסדר השכלי שיעשה האדם אלו המצוות? בוודאי מצוות שנדע טעמם, כמו מצוות צדקה ותפילה ומצוות כבוד אב ואם והרחקת גנבה וגזלה, דבר זה יש לומר כי ראוי שיהיה האדם מיוחד במעשים אלו כי הם ראויים לאדם. אבל המצוות שאין טעמם ידוע ונגלה, הלא הם ידועים למשה ולשאר חכמים לפי מעלתם ומדרגתם, עד שכל המצוות הם לפי סדר השכלי ראויים לאדם, ולכך הם מזכים ומצרפים את נפשו עד שהיא צרופה וזכה. 

והתבאר לך בירור הדברים מה שאמר: כי לא המת מטמא והפרה מטהר טמאים, כלומר שאין זה דבר טבעי למת שהוא מטמא, ודבר טבעי למי הנידה שהוא מטהר, רק השם יתברך חקק וסידר לאדם מעשיו כפי מה שחייב השכל שכך ייקח לטוהרתו, אבל אינו דבר טבעי רק הכל שכל אלוהי, ואל האדם הוא חוק וגזרה כאשר אינו עומד על טעם המצווה שהוא שכל אלוהי. וכך הם כל המצוות שהם שכל אלוהי ולא שכל אדם. 
(תפארת ישראל,סוף פרק ח)

חלק ב- ענייני הפרשה

1.פרה אדומה:


א.מדוע דווקא במרה למדו את מצוות פרה אדומה?
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה רֹפְאֶךָ (שמות טו,כב-כו)

...רבי אלעזר המודעי אומר:זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מזית.ר' יהשוע בן קרחה אומר: זה עץ של הרדופי (מכילתא,שם)
כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם:(רש"י,שם)

אפשר לומר שדוקא במרה , במקום שבו על מנת להמתיק את המים הורה ה' למשה להשליך עץ מר כזית- פעולה המנוגדת לחלוטין להגיון- רצה הקב"ה ללמד את ב"י שחלק מהמצוות- חוקות כגון פרה אדומה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים- הן מעל ההגיון האנושי ולכאורה אפילו מנוגדות לו ווגם אם יש לנו בהם אחיזה כזו או אחרת של הגיון הרי שזו אחיזה חלקית ולכן קיום  המצוות אינו תלוי בהבנת טעמם (ענ"ד)

ב.ההגיון מאחורי מרכיבי מצוות פרה אדומה:

"פרה אדומה תמימה אשר אין - בה מום אשר לא - עלה עליה על" - היא הבחינה הפיסית האנימאלית. בחינה זו מיוצגת כאן במלוא החיוניות ("אדומה תמימה"), בשלמות ללא דופי ("אין - בה מום") ובבשלות (בת ג' שנים). על פי ייעודה הרי היא "פרה": היא נועדה להיות עזר לאדם בעבודתו, אך מעולם לא הפעילה את כוחה בשירות האדם (פסול עבודה); גדולה מזו: מעולם לא היה עליה סימן של עבדות (פסול עול - ראה פסוק ב). היא מייצגת אפוא את הטבע הגופני, שלא נשלט בידי האדם, ולצורך זה היא תילקח על ידי הכלל הלאומי (בני ישראל - מתרומת הלשכה) ותימסר לכהן המשרת במקדש התורה....
רש"ר הירש במדבר פרק יט פסוק כב 

"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל - תוך שרפת הפרה". "ארז" - הגדול והחזק שבצמחים, "אזוב" - הקטן והחלש שבהם, "צמר" צבוע בדם "תולעת", תולעת וכבש, תולעת ויונק - הקטן והגדול שבעולם החי - כלום אין אלה מייצגים את כל העולם האורגני? הנה הכהן נוטל את הנציגים האלה של כל העולם הגופני האורגני והרי הוא משליך אותם אל תוך שריפת הפרה; והפרה, המייצגת את החלק הגופני האורגני שבאדם, עומדת באותה שעה להיות לאפר. וזהו אפוא הרעיון שהכהן מביאו לידי ביטוי: הנה גופו של האדם עתיד להיות לאפר בהתאם לגזירה אלהית...  

אולם ה"אפר" הזה נועד להתערב ב"מים חיים" (פסוק יז), ובתערובת זו הוא יזכיר את הרעיון של "החי הנצחי" שנתמזג זמנית עם "החומר הנרקב", והוא יזכיר רעיון זה לכל אלה שנתקרבו למת או לחומר של מת ועל ידי כך נתערפל בליבם הרעיון של החי הנצחי שבאדם; וכל עוד רעיון זה מעורפל בליבם הורחקו מן המקדש ומקדשיו. 

(רש"ר הירש במדבר פרק יט פסוק כב )

ג.סוד הפרה- טעימה מתחיית המתים:

המוות הוא בלתי טבעי בישראל, והוא מום בכללות היצירה. גם טומאת מת צריכה לעבור מן העולם, וכך יהיה בתחיית המתים. קצת מן האושר הגדול העתידי הזה אנו טועמים כבר בעולם הזה על ידי טהרת מי חטאת, המעבירה את טומאת המוות. לוקחים את פסגת החיים, הגדול שבבעלי החיים שהאדם מגדל: הפרה, בשיא כוחות חייה: אדומה, תמימה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. שורפים אותה כולה, על פירשה, יחד עם מדרגת החיים היותר נמוכה: שני תולעת. כמו כן מצרפים את הגדול שבעצים עם הקטן שבהם: עץ ארז ואזוב, והכל יורד אל הפירוד המוחלט, הכל נהיה אפר, דמות המוות. מכאן ואילך מתחילה מלאכת תחיית המתים. האפר, שארית החיים, מועבר אל כלי, כדמות גוף האדם, ובקרבו מים חיים, מי מעיין בלתי פוסקים, כנגד הנשמה, שיש בכוחה להחיות את כל הנפילות, להשיב את החיים.(הרב אורי שרקי,אדר תשע"ה)

ד.אם כל כך פשוט העניין, אז מדוע אמר שלמה "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"?
אלא שעדיין פשר הסוד נשאר רחוק. כי לא ברור איך מן המוות צומחים החיים.
הסוד של המעבר מהמות לחיים ומן החיים אל המוות עדין נשאר נעלם, כמו סוד החיות בגשם, כדברי הרמ"א בהגהה: "ומפליא לעשות - שקושר דבר רוחני בדבר גשמי (הרב אורי שרקי,חוקת - יש הגיון בפרה,סיוון תשע"ד)
2. דיבור אל הסלע- הגיון אנושי מול הגיון אלוקי:

הכאת הסלע -ברפידים:
וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: ...  הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(שמות,יז,א-ו)
דיבור אל הסלע -בקדש:
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם (במדבר כ,י)
בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמיים אז אמר להם דרך כעס וחמה סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים, ומספק אמר משה כן שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה ולא האמין שבדיבורו עם הסלע יוציא ממנו מים, אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים. ומה שאמר לו הקב"ה 'ודברתם אל הסלע' (שם ח') היה סבור שזה הוא דיבור הסלע הנאמר במטה ולכך הכה פעמיים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים ע"י משה לצאת מים ע"י הכאתו ואעפ"כ נענש שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים וזהו שאמר הקב"ה יען לא האמנתם בי להקדישני ע"י דבורכם אל הסלע לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה (רשב"ם,שם)

משה חשב שעבור המון העם דיבור אל הסלע הוא באמצעות הכאה שכן אז יש כביכול איזשהו הגיון שיצאו מים אבל בדיבור אל הסלע אין הגיון וממילא לא יהיה בזה קידוש ה' וטעותו ששינה מציווי ה' שהתכוון לדברים כפשוטם (ענ"ד)

3.נחש הנחושת- הפוך מן השכל הישר:

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:(במדבר כא,ט)

ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים (נ"א ניזוקים):(רש"י,שם) 

סיום: ההנהגה האלוקית- מלאת ניגודים לכאורה

מופע ראשון של המילה חוקת:- מלמד על קיום דבר ה' דווקא כשהוא סותר את השכל
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: 

וַיֵּרָא אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: 

 גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: 

 וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: 

 עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(בראשית כו,א-ד)

ה' מבטיח ליצחק ברכה וזרע דווקא בזמן רעב כאשר המחשבה נתונה להישרדות המיידית בלבד,להאמין לה' כפי שהאמין אברהם- זוהי חוקה, אמונה וקיום שמעל השכל (ענ"ד)

ההנהגה האלוקית את העולם דרך המצוות היא מעל שכלו של האדם ולכן גם כאשר הוא מבין את טעם המצווה אינו מבין את כולו ואת עומקו וכנ"ל בכל הנהגות ה'.משה ידע יסוד זה אך כנראה חשב שעם ישראל עדיין לא בשל להבינו ולכן הכה את הסלע במקום לדבר אליו, דווקא נחש הנחושת מחייה את הנשוכים כשם שדווקא העץ המר המתיק את המים המרים ודווא אפר הפרה שטיהר את הטמא , טימא את המטהר- עולמנו בנוי על ניגודים שכולם רצון ה' ומשברור לנו שהם רצון ה' שוב אינם באמת ניגודים שהרי ה' אלוקינו ה' אחד והאחדות היא בכלל ההוויה אלא ששכלנו לא תופס את האחדות עד הסוף ומכאן שעלינו להתייחס אל כל ציווי ה' כאל חוקה- חוקת התורה( ענ"ד)

שורה תחתונה:מדוע נאמר חוקת התורה ולא חוקת הטומאה או הטהרה?
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט,ב)
אלא להגיד שכל מצוות התורה,בין השכליות שטעמם מוסבר,בין שאר החוקים- צריך לקיימם רק מצד שהקב"ה ית"ש ציווה לנו בתורה ולא בגלל הבנה בשכל האדם(ע"פ תולדות אברהם, מתוך אוצר הפלאות על פרשת חוקת)

קרח: ה"לקח" במעשי קרח

פתיחה: מדוע לא ציינה התורה במפורש מה לקח קורח?

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:(במדבר טז,א)

ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה (ב) לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו, יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.
דבר אחר, ויקח קרח, (ג) משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר קח את אהרן (במדבר כ, כה), קחו עמכם דברים (הושע יד, ג): (רש"י,שם)

חלק א: ענייני לקיחה

1.התורה נקראת לקח- האם משמע שתמיד טוב לקחת?

כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: (משלי,ד,ב)

כי לקח טוב. כי כבר נתתי לכם קנין טוב אל תעזובו את התורה שנתתי לכם הנה אלה דברי הש''י ר''ל שאמרם בלשון כאילו הש''י ידבר: (רלב"ג,שם)

2.לקיחת אדם- לקיחה בדברים או נישואין :

א.לקיחה בדברים:

קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת(ויקרא ח,ב)

דבר אחר קח את אהרן ואת בניו אתו, מה תלמוד לומר, והלא בכמה מקומות נאמרו בו במשה לקיחה בבני אדם, שנאמר ולקחת את הלוים לי אני ה'... וכי מפשיל היה משה בני אדם לאחריו, אלא אמר לו הקב"ה קחם בדברים, שלא יהיה לבם לדבר אחר. (ספרא, צו מלואים, ב)

ב.נישואין:(שגם כן נעשה בקידוש האישה בחפץ ובמילים)

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:(דברים כד,ה)

2.לקיחה חיובית ולקיחה שלילית:

א.לקיחה שלילית- לצורך מימוש תאוות האדם:

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה(בראשית ד,יט)

שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש (ק) משקה כוס של עקרין (ס"א אינו) כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא.) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, (ב"ר כ"ג, ב.) כמו שמפורש באגדת חלק (רש"י,שם)

ב.לקיחה חיובית- לצורך עלייה לא"י או לצורך נישואין מחדש להוליד את משה:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:(בראשית יב,ה)

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (שמות ב,א)

חלק ב: דמותו של קרח

1.קרח- איש המחלוקת השלילית: היו חלוקים בתוך עצמם

כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי . וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ :(אבות ה,יז)  

א.מהי מחלוקת לשם שמים?

כְּלוֹמַר שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ: (ר"ע מברטנורה,שם).

ב.מחלוקת קרח וכל עדתו ולא מחלוקת קרח ומשה:
אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף,

וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי, שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל: (מלבי"ם ,במדבר טז ,א )

2.עושרו של קרח- מלקיחה שאינה ראוייה:

וְכֵן שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח מִיִּשְׂרָאֵל וְהָמָן מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה מַתְּנָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא חוֹטְפִין אוֹתָהּ לָהֶם. (במדבר רבא,כב,ו)

גודל עושרו של קרח:

ואמר רבי לוי משוי ג' מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח וכולהו אקלידי וקילפי דגילדא... (סנהדרין קי, ע"א)

א.גנב מבית הגנזים של פרעה:

וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים, זֶה הָיָה קֹרַח שֶׁהָיָה קַתָּלִיקוֹס לְבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, וְהָיוּ בְּיָדוֹ מַפְתְּחוֹת הָאוֹצָרוֹת שֶׁלּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ, אֵין אַתָּה שׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים, וּלְמִי הֵן מְעֻתָּדִין לְאֵלּוּ שֶׁהֵן גּוֹלִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמִּצְרַיִם, אֲבָל קֹרַח לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ, אַף כְּשֶׁיָּמוּת אֵינוֹ קָם(במדבר רבא,יח,טו)

משמעות הגניבה מבית פרעה:

וראוי לתת לב אל כוונת המדרש: מה פשעו ומה חטאתו של קרח שאסף העושר מפרעה ומביתו, ואם הטעה אותו עם כל זה אין בזה עוון אשר חטא!?
והמשל בזה לבעל מחיה מוכר משקה, התאספו אל ביתו ביום השוק שיכורים הרבה ויאמרו לתת לפניהם משקה. בא גנב אחד לגנוב המעות מתוך אמתחותיהם. עמד עליו המוזג ויתאבק עמו להוציאו מביתו. וזה מפציר בו לאמר: חלילה לי מעשות אליך. אין אני כשאר הגנבים מעולם לא גנבתי מישראל אף פרוטה אחת! השיב לו הבעל הבית: שוטה, כל אשר תמצא ידך לגנוב מהם, אצלי אתה גונב, כי ודאי לא ילכו מביתי עד אשר ישתו ישכרו בעד כל ממונם ולא ישאר בידם מאומה.
הנמשל מבואר במאמר שלפניו: וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת. כלומר, אמת הדבר שלא יישאר העושר ביד פרעה ומצרים, כי הם בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ. אבל מה חטאו של קרח? אחר אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים - לגולי מצרים, שכבר הבטיח אותם הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אם כן כל מה שאסף מפרעה גזל את ישראל כי נגרע מביזת הים.(משלי יעקב, פרשת קרח)

ב.מצא את אוצרות יוסף וביקש להשתמש בזה כנגד משה ואהרון:

וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-ה-וָ-ה אֶל כָּל הָעֵדָה:(במדבר טז,יט)

וּכְנַשׁ עֲלֵיהוֹן קרַח יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְנַטַל בְּעוּתְרֵיהּ דְאַשְׁכַּח תְּרֵין אוֹצְרִין מִן אוֹצְרוֹי דְיוֹסֵף מַלְיָין כְּסַף וּדְהַב וּבְעָא לְמִטְרַד בְּהַהוּא עוּתְרָא יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן מִן עַלְמָא אִילוּלֵי דְאִתְגְלֵי אִיקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִישְׁתָּא(תרגום יונתן,שם)

3.קרח והקרחת:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, גָּדוֹל מִכָּל הַלְוִיִּם הָיָה קֹרַח, שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְקָרָא לוֹ קֹרַח. מָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁגִּלַּח בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב קֵרֵחַ הוּא.
וּכְשֶׁרָאָה קֹרַח אֶת רֹאשׁוֹ בְּלִי שֵׂעָר וְרָאָה אֶת אַהֲרֹן מִתְקַשֵּׁט בְּקִשּׁוּטֵי מְלָכִים, הִזְדַּלְזֵל בְּעֵינָיו וְקִנֵּא לְאַהֲרֹן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתְךְ כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, לֹא רָצִיתָ לַעֲלוֹת לָעֶלְיוֹנִים, רֵד לְמַטָּה וְתִהְיֶה בַתַּחְתּוֹנִים. שֶׁכָּתוּב (במדבר טז) וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה. מַהוּ הַשְּׁאוֹל? גֵּיהִנֹּם, (זוהר,ויקרא,מח,ע"ב)

סופו של קרח- יצא קרח מכאן ומכאן:

יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא מר א''ל לימא מר שמעתתא ומר א''ל לימא מר אגדתא פתח למימר אגדתא ולא שביק מר פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקינה ילדה מלקטת לו לבנות זקינה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן (בבא קמא,ס,ע"ב)

וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם(סוטה,ט,ע"ב)

4.קרח ואשתו- לקח לו אישה שפעלה לרעתו:

וַיִּקַּח קֹרַח, לָקַח טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִטֹּל עֵצָה מֵאִשְׁתּוֹ... (במדבר רבא,יח,ד) 

איתתיה דקרח אמרה ליה חזי מאי קעביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוויה כהנא רבא לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא אי אתיא תרומה אמר תיהוי לכהן אי אתו מעשר דשקילתו אתון אמר הבו חד מי' לכהן ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא עינא יהב במזייכו אמר לה הא איהו נמי קא עביד אמרה ליה כיון דכולהו רבותא דידיה אמר איהו נמי {שופטים טז-ל} תמות נפשי עם פלשתים ועוד דקאמר לכו עבדיתו תכלתא אי ס''ד תכלתא חשיבא [מצוה] אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך היינו דכתיב {משלי יד-א} חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת ואולת בידה תהרסנה זו אשתו של קרח (סנהדרין קי,ע"א)

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְקֹרַח: רְאֵה מֶה עָשָׂה מֹשֶה:
הוּא נַעֲשָׂה מֶלֶךְ,
אֶת אָחִיו עָשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל,
אֶת בְּנֵי אָחִיו עָשָׂה סְגָנֵי כֹּהֲנִים.
כְּשֶׁמְּבִיאִים תְּרוּמָה – אוֹמֵר: תְּהֵא לַכֹּהֵן;
כְּשֶׁמְּבִיאִים מַעֲשֵׂר וְאַתֶּם נוֹטְלִים אוֹתוֹ – אוֹמֵר: תְּנוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַכֹּהֵן;
וְעוֹד, שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אֶת שַׂעֲרוֹתֵיכֶם וּמְשַׂחֵק בָּכֶם וּמְזַלְזֵל בָּכֶם;
אֶת עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם.
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ.
אָמְרָה לוֹ: כֵּוָן שֶׁכָּל הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ – אוֹמֵר אַף הוּא: "תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, ל).
(תרגום,ע"פ ספר האגדה)

5.הופעה ראשונה של אותיות ק.ר.ח: 

א.יעקב טוען בפני לבן שלא לקח ממנו דבר בחסד אלא הכל בזכות

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: {לז} כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ: {לח} זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: {לט} טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: {מ} הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: {מא} זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: {מב} לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ (בראשית מא,לו-מב)

ב.הקשר בין קרח לקרח:

מעניין לגלות שכאשר המים קופאים מתקבל גוש קרח הגדול בכעשרה אחרזים מנפח המים מהם הוא נוצר ובשל כך צף הקרח על פני המים.כאלה היו פני הדברים גם אצל קורח המתנפח ומתנשא כלפי מעלה מתרברב ומייחס לעצמו חשיבות רבה מאוד (צוהר לתיבה,פרשת קרח)

6.קרח לקח אל השאול את כל עדתו:

אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה, כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין קוֹנְסִין אֶלָּא מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וּבְמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח, תִּינוֹקוֹת בֶּן יוֹמָן נִשְׂרְפוּ וְנִבְלְעוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית, דִּכְתִיב: וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם, וְיָרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. (תנחומא,קרח,ג)

7.קרח- אבד שמו לעד בעם ישראל:

קרח - שנעשה קרחה בישראל (סנהדרין קט,ע"ב)
. ובמהרש"א הוסיף, דהיינו קרחה, שלא יקרא עוד אחר בשם זה, כדאיתא במס' יומא [לח ב]: ושם רשעים ירקב. ודקדק לומר שעשה קרחה בישראל, כי בבני עשו נשאר שם קרח, באלופי עשו (ביאור חברותא,שם)

סיום: אצל קרח- העיקר לקחת

ויקח קרח- קרח היה לקחן, לקח את כל הונו שלא ביושר, לקח אישה שהכשילה אותו בעצותיה, לקח עצמו למחללוקת, לקח בדבריו  חלק ממנהיגי העדה ולקח את כל עדתו אל השאול.מובן מדוע לא נמא רבמפורש מה לקח כי העיקר אינו מה לקח אלא העובדה שלקח שכן היה לקחן (ענ"ד)

תפקיד הכהן- נתינה( ע"פ הרב שבתאי סבתו):
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהוָה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר יח,ו)

בשולי הדברים: אותיות ק.ר.ח מרמזות על מחלוקת קרח

קורח כהוויתו מסמל את האות ה' המסמלת קו למעלה הוא קו המחשבה, והקו הימני המחובר אליו הוא קו הדיבור, בעוד הקו השמאלי שיש לו הפסק עם הקו העליון מסמל את עולם המעשה. בינות למחשבה ודיבור קיים הפסק עם עולם המעשה. הפסק זה מאפשר את ירידת עולם המחשבה לעולם המעשה בדרך, בירור המצוות, והפסק זה גם מאפשר פתח להתעלות רוחנית מכיוון המעשה לעולם המחשבה, שלא יהא זה מעשה מגושם גרידא,אך שתפעפע בו לחלוחית וחיות של רוחנית!

1. אות הק' מורה על השתפלות יתר המידה לעולם המעשה, הקו השמאלי נמשך לו יתרה מקו הימין והוא מגיע למקומות בעוה"ז, שהוא אינו שייך להם, הדבר סותר את ענין ירידת העליונים לתחתונים בקו הקדושה. זוהי התנגדות לציצית הממשיכה את אור ה' לעולם בפנימיות. לדעתו טלית התכלת לבדה מספקת!

2. אות הר' מורה על העדרות עולם המעשה, אם הבית מלא ספרים וחדור אור ה' בפנימיות, מדוע יש צורך במזוזה, (מצווה שהיא שורש המקיף) סמל למנהיג שהוא בעל אור מקיף וסמכות משפיעה? הוא יוצא נגד השפעה של מנהיג מלמעלה למטה וטוען העדה כלה קדושה,מדוע יש צורך בהתנשאות של מנהיגים כמשה ואהרון?

3. אות הח' חמורה בדרגתה הרוחנית מאותיות הק' והר', היות ובאות הק' מצוי האדם בירידה רוחנית והוא עוד יהיה צמא להתעלות ולחזור בתשובה ולהגיע לעולמות עליונים יותר,ובאות הר' כשהאדם חדור בעניינים רוחניים (ציצית לימוד התורה)ונעדר קיום של מצוות, הוא יתעורר בתשובה, היות ומצפונו ינקר לו על חיסרון בעניין שהוא משוכנע בהכרחותו, והוא יתעורר בקיום המצווה, (בית מלא ספרים זקוק למזוזה). ואולם אות ח' מסמלת, שאין פתח להתעלות, יש כאן תדמית של קורח שהוא בן יצהר הצף, עולה ומתרומם על כולם ונמצא בעולמות רוחניים ביותר, ואינו זקוק למנהיגות מעליו כנשיאות משה ואהרון, ומשיב לו משה שאפילו כוהן המשרת בבהמ"ק וממלא את יעדו בהידור ושלמות, מודע לעובדה, שהוא מצוי בעולם של גלות ועליו להתרומם לעולמות של אור שהסמל שלהם הוא בוקר המתגלם באהרון הכהן (לקוטי שיחות חלק ח')

שלח לך: שלוחו של אדם- כמותו

פתיחה: מדוע דווקא בחטא המרגלים ותגובת העם נפלה רוחו של משה(ואהרון) יותר מאשר בכל החטאים האחרים שחטאו במדבר?
וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יד,ה)


א.תגובות משה לחטאי בני ישראל: מתפלל כשמוצדק, מוכיח כשלא

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:(אבות ה,ד)

עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר -
שנים בים, 
1.אחד בירידה, שם נאמר (שם יד) המבלי אין קברים במצרים:

וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: יְ-ה-וָ-ה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שמות יד,י-יד)

2.ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו:
וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:  וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:  וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ
(שמות טו,כג-כה)

3.אחד ברפידים, וירב העם עם משה:
וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:  וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְ-ה-וָ-ה:  וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:  וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:(שמות יז,א-ד)

שנים במן, 
4.לא תצאו ויצאו, 
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ (שמות טז,כז)

5.איש אל יותר ממנו ויותירו.
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה (שמות טז,כ)

שנים בשליו, 
6.בראשון בשבתנו על סיר הבשר, 
וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:  וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְ-ה-וָ-ה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (ס)  וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (שמות טז,ב-ד)

7.בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו:
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: ... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי (במדבר יא,ד-יא)

8.אחד בעגל.
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ  מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:  וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות לב,,יט-כ)


9.ואחד במתאוננים.
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיִּשְׁמַע יְ-ה-וָ-ה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְ-ה-וָ-ה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר יא,א)

10.ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: {ב} וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: {ג} וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: {ד} וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: {ה} וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר, יד,א-ה)

(ר' עובדיה מברטנורה,שם)

ב.חטא משה וחטא מהמרגלים:

 גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-ה-וָ-ה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: (דברים א,לז)

ואומר, שדעתי בזה הוא: שאהרן קדוש ה' מת בעון העגל, ומשה אדוננו מת בעון המרגלים. לא שיהיה נדון מעון העגל, ולא שהיה משה רבינו עליו השלום נמשך אחרי דברי המרגלים, חלילה להם מרשע.
...
ואמנם חטא משה רבינו עליו השלום. כי כאשר שאלו ישראל המרגלים, לא אמרו כי אם:
"וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן" (לעיל פסוק כב).

והאל יתעלה לא אמר גם כן, כי אם:
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" וגו' (במדבר יג, ב).

והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה. כי צוה אותם שיראו את העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, ומה הארץ הטובה היא אם רעה, היש בה עץ אם אין, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים (שם שם, יח-כ). והשאלות האלה ששאל מאתם, אין ספק שהיו לכונה טובה, לשמח את ישראל בבשורות טובות. אבל נמשך מהם מה שנמשך, שבתשובת זה אמרו חוזק העם וחוזק הערים, והיות הארץ אוכלת יושביה, ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם. וסבב בזה, שנגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ, ושבמדבר ההוא יתמו ושם ימותו ולא יכנסו לארץ (שם יד, לה).

ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה מה שישראל לא שאלו ולא צוהו האל, ונמשך מזה שהדור ההוא במדבר יתמו. ראה השם יתעלה היות משה רבינו עליו השלום סבה בזה במקרה, ושהיה מהצדק והדין הישר שגם הוא שסבב זה לא יבא שמה, כי שגגת למוד עולה זדון (אבות ד, יג). ולפי שישראל חטאו במזיד, והוא עליו השלום חטא בשוגג ובכונה טובה,

רצה השם יתעלה לחוס על כבוד משה, ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת "שלח לך אנשים". והאריך עליו אפו, כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל...
(אברבנאל,שם)

חטאו של משה- בתגובתו לדברי המרגלים ותגובת העם:

כל מנהיגותו זו של משה היתה כלא היתה בחטא המרגלים,...  אך תגובתו של משה לתוכניתם המחוצפת של ישראל "נתנה ראש ונשובה מצרימה" מסתכמת במשפט אחד:

"ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (י"ד, ה)

זו לא היתה המנהיגות שהתבקשה באותה שעה.  ...

ובראב"ע על חטאם:

"ויבא משה ואהרון מפני הקהל - כ ד מ ו ת  ב ו ר ח י ם."

ושוב, בהשוואה לבעיה הדומה ברפידים, כשהעם התלונן על הצמא ועל העליה ממצרים: "ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'" (שמות ט"ז, ב (.שם נאבק משה עם המתלוננים וניסה להחזירם לתלם, וכאן, במי מריבה - נאלם דום, נפל על פניו וחיכה לישועת ה'. זו אינה מנהיגות. לראשונה נענש משה במרגלים, וכפי שנאמר בדברים א', ששם כבר נתבשר על כך שלא יכנס ארצה. אך לאחר ל"ח שנה נתן לו הקב"ה הזדמנות נוספת. משכשל גם בה - הפכה הגזירה לגזירה סופית. 

(הרב יעקב מדן,פרשת שלח האם נענש משה בשל חטא המרגלים, ומדוע)

ג.משמעות השורש ש.ל.ח בתורה:
הקדמה:
משמעות הפעם הראשונה בה מופיעה מילה בתורה:

 ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית (ב', ג') ויברך וגו' ויקדש אותו. וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו.  (ר' צדוק הכהן מלובלין,ספר ישראל קדושים - אות ז )

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יד,ב)

1.שתי משמעות הפוכות לשורש ש.ל.ח:
א.ש.ל.ח בבניין קל- במשמעות שליח - שלוחו של אדם- כמותו:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:(בראשית ג,כב)

ב.ש.ל.ח- בבניין פיעל- במשמעות  שילוח:

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

נח קיווה שדרך שילוח היונה בחזרה אל הטבע היא תשמש עבורו כשליחה לצורך מטרת הידיעה שקלו המים

את העורב שילח כדי לגרשו בלבד

...העורב שימש  בתיבה וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תכף ומיד...ולא הזכיר לראות הקלו המים (אור החיים,שם)

אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח .שלחה ללכת לדרכה ובזו אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו(רש"י,שם)

2.פרשיות התורה עם שורש ש.ל.ח:

וישלח- יעקב שלח מלאכים(מלאכי אלוקים)  בשמו לפגוש את עשיו
בשלח- פרעה שילח(גירש) את בני ישראל ממצרים
שלח לך- משה שלח מרגלים בשמו אך בפועל התברר שרובם(עשרה מהם) שילחו מעצמם מן השליחות ופעלו עצמאית כנגד מגמתו של משה שולחם.

סיום: תגובת משה במרגלים- ראה במרגלים שליחים אישיים שלו:

דא''ר יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר {שמות יב-ו} ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם(קידושין מא,ע"ב)