אמור: בין דיבור לאמירה

פתיחה: בד"כ נוקטת התורה לשון דיבור ולאחריה אמירה ומדוע שינה כאן הכתוב?

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו(ויקרא כא,א)

חלק א:מאמר ודיבור:


1.המאמר הראשון-יהי אור:
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א,ג)

אמירה- רצון(רס"ג):
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר. מילת אמירה בכאן להורות על החפץ, כדרך "מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ" (שמואל א כ ד), מה תרצה ותחפוץ, וכן "וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (להלן כד נא), כאשר רצה; כי כן הוא הרצון לפניו.(רמב"ן,שם)

2.הקב"ה קורא לאדם ומצפה ורוצה בתשובתו:

מאדם הראשון ועד אברהם פונה הקב"ה לאדם ישירות רק שלוש פעמים:

א.בין אדם לעצמו:
וַיִּקְרָא יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:  וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא(בראשית ג,י)

ב.בין אדם לחברו:
.וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:(שם,ד,י)

ג.בין אדם למקום:
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:  ... 

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה (שם,ו,יג;כב)

תגובתו של אדם הראשון היא פחד,תגובת קין התחמקות...ותגובתו של נח היא אדישות...

רק תשובתו של אברהם העברי לקריאת הבורא הינה חד משמעית: הנני 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי ׁ(בראשית כב,א)

(ע"פ הרב יהודה ליאון אשכנזי, מתוך הספר שומרי הסודות ע"מ 31)

3.המאמר  הנעלם:

א.בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)

בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ב.המאמר החסר- דיבור של קדושה שבא מהאדם 

ב1.המאמר של האדם בקידוש:

דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)

ב2.ספירת העומר

ב3.נעשה ונשמע:

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(שמות כד,ז)

4. בין אמירה לדיבור

א.אורך הדברים:קצרה שהיא ארוכה
האומר יאמר דבר קצר ומוחלט במילים מועטות והמדבר יבוא ברוב דברים ודיבור ארוך  לבאר ולפרש המאמר הקדום (יאיר אור, המלבי"ם,ערך אמור דבר)

ב.תוכן הדברים- אמירה רכה ודיבור קשה:

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(שמות יט,ג)

כה תאמר. בלשון הזה וכסדר  (ג) הזה: לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להם  (ד) בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל. עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין (שבת פז. מכילתא בחדש פ"ב): (רש"י,שם) 

כיון שמצינו דדבור הוא לשון קשה כדכתיב דבר אדוני הארץ אתנו קשות ש"מ שאמירה הוא לשון רכה ועוד מדכתיב ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' וכתיב נמי ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו' וכתיב נמי סוף סדר ויחי ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' מכל אלה נראה דלשון ויאמר לשון רכה הוא: (שפתי חכמים,שם)

..וכן כל 'לאמור' שבתורה לפי פשוטו עניינו לרכך את הדיבור שדיבר ה' שהוא לבארו ולהסבירו אל העם כפי שהם יכולים לשמוע ולהבין דברי אלוקים חיים איש איש לפי הבנת שכלו(באור שמות הנרדפים,ע"מ מד)


ג.חיבור בין המדבר לשומע:
ובטעם שינוי הלשונות שאלו נקראו 'מאמרות' ואלו 'דברות'... ד'מאמר' שייך אפילו בלי חיבור לשומע המאמר, אבל דיבור הוא חיבור בין המדבר להשומע, ועל כן יש בלשון לומר 'ראובן דיבר עם שמעון', היינו שהדיבור חיברם כהוראת מלת 'עם', אבל אין בלשון לומר 'ראובן אמר עם שמעון' אלא 'אמר לשמעון' או 'אל שמעון'
("שם משמואל", חלק המועדים – ערב יום הכיפורים, תרפ"א בשם בעל האבני נזר)

ד.דיבור ואמירה לעצמו:

עוד תדע שבמקום שבאו דבור ואמירה שלא אל הזולת רק דבור האדם אל עצמו, אז תורה האמירה על מחשבת הלב, והדבור יורה שדבר בינו לבין עצמו בפיו.(מלבים על ויקרא פרק א פסוק א)

ה.הקשר בין עשר המאמרות ועשרת הדיברות:

שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א).

5.משמעות הפסוק הנפוץ בתורה:

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר- הפסוק מופיע בתורה 70 פעם בדיוק כנגד 70 אומות העולם (ע"פ הרב שרקי)

נראה לומר שיש כאן רמיזה לכך שכל אמירה של ה' אל משה- אע"פ שהיא אמירה שמיועדת לבני ישראל- הרי שיש לה נגיעה והשפעה על כל אומות העולם שכן עם ישראל הוא לב בגוף העולם(ע"פ הכוזרי) וממילא התורה רצתה להעיד על זיקה זו (ענ"ד)

חלק ב: ספירת העומר

1.מדוע ספירת העומר נעשית דווקא בדיבור?

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה:(ויקרא כג,טו-טז)

2.דווקא בספירת העומר שמים דגש על חשיבות המילה הנאמרת (שלא כמו למשל בחנוכה ):
מִי שֶׁשּׁוֹאֵל אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כַּמָּה יְמֵי הַסְפִירָה בְּזֶה הַלַּיְלָה, יֹאמַר לוֹ: אֶתְמוֹל הָיָה כָּךְ, שֶׁאִם יֹאמַר לוֹ:  הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִמְנוֹת  בִּבְרָכָה; אֲבָל קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵין זְמַן סְפִירָה אֵין בְּכָךְ כְּלוּם(אורח חיים,תפט,ד)

3.מטרת הספירה- הגעה אל מתן תורה -הדיבור האלוקי אל עם ישראל כולו:

משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה...
ומפני כן , כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו (ספר החינוך מצווה שו)
חלק ג: פרשת המקלל

מה ראה הן הישראלית והמצרי ליקוב ולקלל? מדוע לא מוזכר שם ה' אלא הביטוי השם?

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן(ויקרא כד,י-יא)

וזהו ויקוב בן האשה הישראלית את השם. כמאמרם ז"ל (סנהדרין נו.) שהוא כמו ויקוב חור בדלתו (מל"ב יב, י), כי זה כפר בעיקר ועשה אחד אחר, כאומרו כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות לד, יד), לכן ויקוב חור בדלתו, הוא פירוש ויקוב בן האשה. והוא שנקב חור בדלי"ת של אחד ועשה ממנו אחר, וזהו ויקוב חור בדלתו. ומאין בא לו זה, אמרו בסתרי תורה, [כי אביו של זה היה המצרי שהרג משה במצרים, דכתיב ויך את המצרי (שם ב, יב), ואמרו הלהרגני אתה אומר (שם יד), מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. וזה הדבר היה בסוד בין ישראל, כאומרו ויטמנהו בחול. וכבר ידעת הסגולה שיש בישראל, שאם יודע אחד מחבירו שהרג את הנפש, אם יפול ריב ביניהם יגלה מה שידע ומה שלא ידע.
וכשאמר בכאן וינצו במחנה, אולי אמר לו כלה מדברותך ולך אצל נגעים וגלולי אביך שהרגו משה בשם המפורש. וכששמע זה, ויקוב בן האשה הישראלית את השם שהרג לאביו. כי אמר איך ה' יצא ממקומו של רחמים לפקוד עון אבי עליו להרגו, ואז ויקוב את השם. ולמה חזר לומר ויקלל. אבל אולי כשידע שמשה הוא העושה וההורג, ויקלל ג"כ למשה. וכל זה רמוז באומרו את השם, בהיפוך אותיות הוא משה. אשר עליו אמר ממכון שבתו השגיח (תהלים לג, יד), והוא כלול במטטרון שר הגדול. וזהו משה וזהו השם, והיה חייב על קללת השם ועל קללת משה:

(צרור המור ,שם)

סיום: אמור ואמרת- מדוע שינה בלשון?

1.דיבור ארוך ומוטעם, אמירה קצרה וללא טעם:

אבל במקום שיציין הלכה למשה מסיני שאין לה שום יסוד בהכתוב, רק שכן נמסר לו על פה מבלי טעם ודרוש. כמו הלכות שבס"ת תפילין ומזוזה. וכל ההלכות מסיני שמנה הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים שאין להם שום שורש בהכתוב. כמו גוד ולבוד ודופן עקומה שיעורין חציצין ומחיצין וכדומה, עליהם לא יפול לשון דיבור כי לא נאמרו לדרוש ולהוציא אותם מן הכתוב. ועליהם כפל אמור ואמרת. (מלבי"ם,שם)

2.דיבור -קשה, אמירה- רכה:

אמור אל הכהנים ואמרת וגו'. אמור ואמרת, שינה הלשון ולא אמר דבר ואמרת כמנהגו בכל התורה, לפי שהכהנים הם משונים ומובדלים משאר העם שהם משרתיו של מלך, לזה אין ראוי שיהיה מדבר עמהם כשאר העם, ולזה לא אמר אמור אל בני אהרן הכהנים, אלא אל הכהנים בני וגו', ועוד לפי שהם בני אהרן בני שושבינא דמלכא ראוי שיהיה בהם שינוי הדבר, אמור ואמרת, בלשון רכה, לא כשאר העם שמדבר עמם בלשון דיבור בלשון קושי, מפני אימת המלכות: (שפתי כהן ,שם)

נראה לומר שבגלל תוכן הדברים- דיבור אל הכהן בסיטואציה שבה מת לו אחד מקרוביו ואין הוא יכול להתאבל עליו ע"פ ציווי ה- נדרשת אמירה רכה ומתחשבת בנסיבות (ענ"ד)