ואתחנן: כוחה של תפילה

פתיחה: מדוע משה רבנו לא נענתה בקשתו למתנת חינם שיזכה להיכנס לא"י בעוד נח מצא חן בעיני ה' וניצל מהמבול למרות שלא התפלל בעדם?

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה (בראשית ו,ח)

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְ-ה-וָ-ה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:(דברים ג,כג)

ואתחנן. אין חנון בכל מקום  אלא לשון מתנת חנם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט.), אמר לו בלשון ואתחנן (רש"י,שם)

הקדמה: חינו של נח וחינו של משה 

נח: מצא חן בעיני ה' ובזכות זה ניצל מעוון הדור

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה (בראשית ו,ח)

וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם (בראשית ח,א)

משה: מצא חן בעיני ה' ולכן דרש שילך ה' איתם ולא ע"י מלאך 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם: (שמות לג,יב-יז)

משה רבנו טוען שכיון שהוא מוצא חן בעיני הקב"ה הוא צריך לדעת מי יהיה המלאך. אך היכן המקום בו הקב"ה אמר למשה רבנו שהוא מוצא חן? רק פעם אחת מופיע הביטוי "מצא חן" לפני פרשת כי תשא – אצל נח: "ונח מצא חן". כלומר משה רבנו אומר: כשהייתי נח מצאתי חן, ולכן מגיע לי יחס מועדף. הנשמה של משה רבנו ונח היא נשמה משותפת העוברת במהלך הדורות. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

דע כי נח היה בחינת משה ולא התפלל על דורו, לכן אמר "מחני" - "מי נח" (בהיפוך אותיות) כי הוא גרם לזה, לכן נקרא המבול על שמו. ואף שלא התפלל עליהם, מ"מ בזכותו נתלה להם מאה ועשרים שנה כמנין ימי משה רבנו, וזהו "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ומשה חזר להתפלל עליהם לתקן אשר עיוות, וע"כ אמר מחני לשון מיחוי כמי המבול".(האר"י,ליקוטי תורה פר' כי תשא)

א.כל תפילות משה עד כאן היו לטובת אחרים- ותמיד נענו ע"י ה':

1.תפילה לטובת אהרון שיגאל את העם:
וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח  (שמות ד,יג)

ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוח   והוא אהרן.(רש"י,שם)

2.תפילה לטובת פרעה ומצרים שיסיר את הצפרדעים ,הערב,והארבה:
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה(שמות ח,ח)
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְ-ה-וָ-ה(שמות ח,כו)

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה: (שמות ט,לג)

וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְ-ה-וָ-ה (שמות,י,יח)

3.תפילה לטובת ישראל- בכל פעם שחטאו או נזדקקו לזה:
על הים:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות יד,טו)
מה תצעק אלי. למדנו, שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה. דבר אחר מה תצעק אלי, עלי (י) הדבר תלוי ולא עליך, כמ"ש להלן, על בני ועל פועל ידי תצוני (ישעיה מה, יא.):(רש"י,שם)
במרה:
וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ (שם,טו,כג)

אחרי העגל:
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שם,לב,לב)

אחרי חטא המרגלים:

סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: (במדבר יד-יט-כ)

4.תפילה לטובת מרים שתתרפא מצרעתה:

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב,יג)

רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. (ד"א שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה) (רש"י,שם)


ב.התפילה בתנ"ך - מיוחסת תמיד לנביא- וממילא היא בעוצמה הגבוהה ביותר אצל גדול הנביאים- משה:

1.הראשון להתפלל- מסיבת היותו נביא:
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ,ז)

2.אפילו איוב מתפלל רק לאחר שה' מתגלה אליו:
...אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני המתפלל - היא השאלה, כיצד אפשר לקיים את מה שנאמר: 'דע לפני מי אתה עומד'. האם אני יודע לפני מי אני מתפלל? והלא מעולם לא פגשנו את רבונו של עולם פנים מול פנים? אז כיצד נדע כלפי מי אנחנו מפנים את תפילותינו? ואכן מצאנו בזמן המקרא, לאורך כל התנ"ך כולו, שכאשר מציינים שאדם התפלל - מדובר תמיד ללא יוצא מן הכלל על נביא. כי הלא רק הנביאים הם יודעים את ה' באמת. ...
עד כדי כך אנחנו רואים שהתפילה אינה מובנת מאליה, שבספר איוב כאשר אסונות על גבי אסונות נופלים על גבי ראשו של איוב, מצאנו אותו מתלונן, מצאנו אותו מתווכח, מצאנו אותו משלים, אך לא מצאנו אותו מתפלל - עד שנגלה אליו הקב"ה: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר..." (איוב ל"ח) ורק לאחר מכן מצוין שאיוב ידע להתפלל בעד רעיו, וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו. (ע"פ הרב אורי שרקי)

3.אחרוני הנביאים היו מאנשי כנסת הגדולה שתיקנו את נוסח התפילה לעידן שלאחר הנבואה:

ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב {במדבר ו-כז} ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ברכה דהקב''ה שלום שנאמר {תהילים כט-יא} ה' יברך את עמו בשלום וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר שמעון הפקולי מאי הסדיר שכחום וחזר וסדרום (מגילה יח,ע"א) 


ג.כחה של תפילה- שאינה שבה ריקם:

1.משה לא נכנס- אבל זכה לראות את הארץ:
וַיִּתְעַבֵּר יְ-ה-וָ-ה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (דברים ג,כו-כז)

אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפ''כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר {דברים ג-כו} אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה (ברכות לב,ע"ב)

והפני יהושע כתב שאין הנידון לענין שכר, כי מצות התפלה אינה יותר מכל מצוה אחרת, [וביותר למ"ד שחיוב תפלה רק מדרבנן], אלא לענין לבטל גזר דין, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואילו בתפלה יכול לבקש מתנת חינם. (חברותא,שם)

2.משה לא נכנס לטובת עם ישראל:
גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-ה-וָ-ה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:(דברים א,לז)
וַיִּתְעַבֵּר יְ-ה-וָ-ה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:(שם ג,כו)

2א.תפילת משה לא נענתה- לטובתם של בני ישראל ולכן לא המשיך להתפלל:

גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. קשה והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים...


והנכון הוא על פי דבריהם ז''ל (תענית כ''ט.) שאמרו בפסוק (במדבר י''ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט'.) שאם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז''ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם פירוש בגלגול דברים שלכם כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק (כלי יקר,שם)

2ב.משה ויתר על המשך תפילתו כי טובת עם ישראל עמדה לנגד עיניו- תרתי משמע:

הדבר נאמר ע"י משה: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם. זה שמשה לא נכנס לארץ זה למען בני ישראל. כאן ה' אומר למשה, אל תוסף דבר אלי עוד. חז"ל אמרו שמשה התפלל "ואתחנן" (בגימטריה 515) תפילות. ה' אומר לו: "אם תתפלל עוד אז אשמע לך, אך אני מבקש שלא תעשה זאת כי זה לא לטובת בני ישראל לטווח הרחוק". רואים שמשה קיבל זאת ואכן לא נכנס לארץ כנען אך בכל זאת ה' נענה לבקשתו "לראות" את הארץ וה' אכן הראה לו את הארץ. (ע"פ הרב אורי שרקי)

3.נשמת משה נכנסת לארץ קמעה קמעה:
משה כן נענה, הוא כן זכה להיכנס לא"י, אבל, בצורה עקיפה. משל למלך שהיה לו אוצר גדול ורצה לשולחו לבנו מעבר לים. המלך חשש לשלוח את זה עם שליח אחד. מה עשה? חילק את האוצר לחלקים קטנים וכל יום היה שולח חלק עם שליח אחד. עד שלבסוף היה לבנו את כל האוצר הגדול. כך הקב"ה לא היה יכול להכניס את משה רבנו לא"י בבת אחת, משום שמדרגתו של משה היתה כזאת שזה היה מביא את גמר התיקון, דבר שהעולם עוד לא יכול היה לסובלו. לכן יש התפשטות של משה בכל דור. הקב"ה חילק את נשמת משה והוא מכניס אותו לאט, לאט, לארץ, עד לביאת משיח, שזה גמר התיקון, שכל נשמת משה תיכנס. כתוב, 'מה שהיה הוא שיהיה', הגואל הראשון הוא הגואל האחרון. בכל דור יש צדיק הדור שבו מתגלה הניצוץ של משה, שאצלו מתגלה כל תורת משה. כתוב בתיקוני זוהר, שלפני ביאת משיח יבוא משה רבנו עוד פעם ויפרש את התורה כולה, בדרך הפנימיות, בדרך הסוד. נשמת משה לא נעלמה מהעולם ותפילתו אכן נענתה (ע"פ הרב מרדכי שיינברגר שליט"א, תלמידו של 'בעל הסולם')


סיום: משה גדול מנח ולכן לא המשיך בתפילתו על עצמו- לטובת עם ישראל:


515 תפילות כמניין ואתחנן- כנגד 6 פעמים א-להים:

 – אם היה משה מבקש עוד פעם אחת, 516 תפילות, הגזירה היתה מתבטלת. הוא מביא שם חשבון, ממה שהגמרא במסכת שבת מביאה, שיש שש בתי דין , תחת השם אלוקים , ושש פעמים אלוקים יוצא 516. ואם היתה מתפלל 516 תפילות, היה מבטל את הגזירה.(ע"פ הפני יהושוע מסכת ברכות לב, ב)

...דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך. דרך אחת מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל.לכאורה זה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה העוסק בצרכי ציבור ירד ממדרגתו (נמצא בדרגה נמוכה יותר ממנו). ובכל זאת מצינו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכליה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ,אחר המבול ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". לעומתו משה נקרא בתחילה "איש מצרי" שהוכרח לגלות, שזה מורה על פחיתות בנפש. הואיל ואח"כ מסר עצמו על ישראל בהנהגתו אותם במדבר, למרות שבהריגת המצרי נחשב לו עדיין לפחיתות נקרא "איש א-להים", שהגיע לתכלית השלימות מה שיוכל האדם להשיג (משך חכמה,בראשית,ט)

משה קיווה שכמו נח גם הוא ינצל מעוון דורו שלא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים אך למרות כל תחינותיו - לא נענה! מה שנראה כחיסרון לעומת נח דווקא הוא היתרון של משה על פני נח שכן משה היה מעורב עם עמו והתפלל בעדם ונלחם עבורם פעם  אחר פעם אבל כשהבין שקבלת תפילתו להיכנס תפגע בעם ישראל- חדל מלהתפלל (ענ"ד)


בשולי הדברים: כל תפילה נענית ובלבד שיתמיד בה למשך הזמן שנדרש:

מַהוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, אָמְרוּ רַבָּנָן יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְאַרְבָּעִים יוֹם, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב (דברים ט, יח): וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וגו',

וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְעֶשְׂרִים יוֹם, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִדָּנִיֵּאל, דִּכְתִיב (דניאל י, ג): לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וגו' עַד מְלֹאת שְׁלשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים, וְאַחַר כָּךְ אָמַר (דניאל ט, יט): ה' שְׁמָעָה ה' סְלָחָה וגו'. וְ

יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לִשְׁלשָׁה יָמִים, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מִיּוֹנָה, דִּכְתִיב (יונה ב, א): וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג וגו', וְאַחַר כָּךְ (יונה ב, ב): וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה.

וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְיוֹם אֶחָד, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מֵאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב (מלכים א יח, לו): וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וגו'. וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְעוֹנָה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מִדָּוִד, דִּכְתִיב (תהלים סט, יד): וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן.

וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁעַד שֶׁלֹא יִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ מִפִּיו, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה. (דברים רבא,ב,יז)

דברים: דבר ה' בדבר משה

פתיחה: מדוע דיבר ברמז על חטאי העם אם ממילא פירט את כל החטאיהם במפורש בהמשך הפרשיות?

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:(דברים א,א)
אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות (ספרי א.),  (א) ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז,  (ב) מפני כבודן של ישראל: (רש"י,שם)

חלק א: חטאי דור המדבר ומאורעות תשעה באב:

... 1.בַּמִּדְבָּר 2.בָּעֲרָבָה 3.מוֹל סוּף 4. בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן 5.וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב(דברים א,א){43}

מאורעות תשעה באב:
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב .
בשבעה עשר בתמוז : נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל
בתשעה באב: 1.נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ , 2.וחרב הבית בראשונה 3.ובשניה , 4.ונלכדה ביתר , 5.ונחרשה העיר (תענית פרק ד,משנה ו){44}

החטא:במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותנו במדבר ביושבנו על סיר הבשר....
העונש:ונלכדה ביתר(מתו במדבר)

החטא:בערבה. בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: 
העונש: וחרב הבית בראשונה(ע"ז,ג"ע)

החטא:מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו, א) : 
העונש:ונחרשה העיר

החטא:בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן [רשב''י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) ונפשנו קצה בלחם הקלקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים: 
העונש: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ(מאסו בארץ -מתו במדבר)

החטא:וחצרות. במחלקתו של קרח. דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום:
העונש: וחרב הבית ....ובשניה (שנאת חינם)

החטא: ודי זהב. הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:
העונש: וחרב הבית בראשונה(ע"ז,ג"ע,ש"ד)
(רש"י,שם)


חלק ב: הביטוי 'דברים' ומסע אל ארץ ישראל:
הדיבור הראשון בתורה: לצאת מן התיבה כדי להגיע אל ארץ ישראל!
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ(בראשית,ח,טו)

ה'דברים' הראשונים בתורה: סיפור עצירת המסע של האנושות לארץ ישראל!
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:(שם,יא,א)

כשנח ובניו - היחידים ששרדו מהאנושות כולה, יצאו מהתיבה על הרי אררט, הם למעשה אלה שהתחילו בהקמת המשפחות שמהם יתפתח עולם חדש האמור להיות טוב יותר, מוסרי יותר; כעת מוכרחים למצוא מקום מתאים לפתֵח חיים. עליונותה של ארץ ישראל הייתה ידועה במסורת מאדם הראשון, שכן הוא בחר להקריב קורבנות בירושלים, וכן עשה גם נח אביהם. לכן הם התחילו לצעוד לכיוון ארץ ישראל "מקדם", דהיינו מהרי אררט שהם במזרחה של ארץ ישראל. בעת ההיא לא היו 'יהודים' ו'גויים', הגדרת אותם אנשים הייתה 'בני נח' המצווים בשבע מצוות כולם בשווה, כשכל אחד מהם מצווה להיות עבד ה'.

אלא שבאמצע הנסיעה המלך נמרוד מסית אותם לעצור בבקעה שמצאו ולבנות עיר ומגדל. ממילא מובן מדוע ירד ה' לראות את ה'עיר', משום שלמעשה הריהו החטא הראשון של האנושות החדשה. המדרש אומר עליהם: "ומאסו בארץ חמדה, שנאמר: 'ויהי בנסעם מקדם'"(פדר"א כד) וזה מזכיר לנו את חטא דור המדבר "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" (תהילים קו-כד)  (שיחות לספר בראשית ע"פ הרב אביגדור נבנצל שליט"א,ע"מ מח)



חלק ג: דברים- ארוכים וקשים:

א.'דברים'-  שם קוד לתוכחות:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם יְ-ה-וָ-ה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים(שמות לד,כז-כח)

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב דָּבָר, דְּבָרִים, הַדְּבָרִים, אָלוֹת וְתוֹכָחוֹת הֵם(שמות רבא,מז,ג)

ב.תוכן הדברים- אמירה רכה ודיבור קשה:

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(שמות יט,ג)

כה תאמר. בלשון הזה וכסדר (ג) הזה: לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להם (ד) בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל.עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין (שבת פז. מכילתא בחדש פ"ב): (רש"י,שם)

כיון שמצינו דדבור הוא לשון קשה כדכתיב דבר אדוני הארץ אתנו קשות ש"מ שאמירה הוא לשון רכה ועוד מדכתיב ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' וכתיב נמי ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו' וכתיב נמי סוף סדר ויחי ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' מכל אלה נראה דלשון ויאמר לשון רכה הוא: (שפתי חכמים,שם)
ג.אורך הדברים- דיבור ארוך ואמירה קצרה:
האומר יאמר דבר קצר ומוחלט, המדבר יבוא ברוב דברים ודיבור ארוך לבאר ולפרש המאמר הקדום ובזה יבדלו ( יאיר אור, המלבי"ם,ערך אמר-דבר)


חלק ד: חומש דברים- החומש של איש הדברים- משה- הדבר ההולך והדבר הבא:

1.משה- מאיש מגמגם לנושא נאום בפני העם: איש הדברים

משה בתחילת דרכו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)

משה בסוף דרכו:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:(דברים א,א)

עד שלא זכה משה לתורה כתיב בו, לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל מדבר, שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה.(ילקוט שמעוני,פרק ג, קעב)


2.מנהיג נקרא דבר- כי הוא הדובר של העם:

כתיב {דברים לא-ז} כי אתה תבוא וכתיב {דברים לא-כג} כי אתה תביא אמר רבי יוחנן אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם אמר לו הקב''ה טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור (סנהדרין ח,ע"א)


3.כל החומשים הם דיבור- דבר ה'- גם חומש דברים בו ה' מדבר דרך משה:

בראשית- המאמר הראשון מבין 10 המאמרות

שמות- קריאה בשם היא תחילת הדיבור

ויקרא- קיראה כוללת דיבור

במדבר-וידבר- הדיבור של ה'

דברים- הדיבור של משה

(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

החומש החותם את התורה הוא חומש דווקא של דברי בן תמותה - גדול ככל שיהיה - כדי ללמד אותנו שדבר ה' מתגלה בעולם דרך הנביא ולא רק באופן ישיר דרך ה' ולכן הנביאים וממשיכהם - החכמים הם המביאים את דבר ה' גם לאחר סיום עידן הנבואה ובלבד שהם נמאמנים לה' ולתורתו (ענ"ד)




סיום: כבודן של ישראל

אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ) ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז,  מפני כבודן של ישראל: (רש"י,דברים,א,א)

לפי שהוא ראש הספר,לא רצה להזכירם בפירוש.וזהו פירושו מנה כאן-רצונו לומר בראש הספר.וכם פירש רש"י גבי 'ויעשו בני ישראל את הפסח" בפרשת בהעלותך(במדבר,ט,א) שיש חילוק בין ראש הספר או באמצע (דבק טוב,שם)
ספר דברים הוא ספרו של משה וכל הנאמר בו מבחינת סגנון ומבחינת תוכן מבטא את האופן שבו משה רואה את הדברים.ממילא ברור שמשה מצד אחד חס על כבודם של ישראל ולכן מזכיר בראש הדברים את הביקורת במרומז אבל לאורך כל הספר לא חוסך את שבט הביקורת כלפי חטאי עם ישראל מאהבתו אותם ומרצונו להוכיחם למען ישיב אותם בתשובה (ענ"ד)

מטות: מטה הדיבור

פתיחה: מדוע התרת נדרים לא נכתבה במפורש בתורה?

 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ב-ג)

הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.(חגיגה,א,ח)

חלק א: כוחה של מילה

ענייני הפרשה: א.נדרים ושבועות  ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

א.נדרים ושבועות:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)


2.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם.לראשי המטה היכולת להטות את דבריו של הנודר ולמצוא פתח מילוט להפר את נדרו. (ענ"ד)

ב.המלחמה במדין: דיבור רע
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן  בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:
בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

***מסקנת ביניים:
הפה הוא כמו מטה שניתן לאדם, אם הוא משתמש בו לרעה כבלעם סופו שיענש בחרב ושמדרגתו תהיה שפלה אף מבהמה(האתון) (ענ"ד)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם.מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)


חלק ב: המטה ,השבט והמקל


1.הפטרת מטות בשנה מעוברת: ירמיה פרק א

א. ההפטרה סובבת סביב עניין הדיבור הפטרת שבוע הבא כנגד האוזן(שמעו דבר ה') והפטרת חזון כנגד העיניים(חזון ישעיה) (ע"פ הרב ברוך רוזנבלום):

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן...
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹ-נָ-י יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי....
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: 
וַיִּשְׁלַח יְ-ה-וָ-ה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:(ירמיה א,א-ט)

יִרְמְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ. וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱ-לֹקִים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי (ירמיה א, ו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר, בְּעַל כָּרְחֲךָ תֵּלֵךְ וּבְעַל כָּרְחֲךָ תְּדַבֵּר. (תנחומא,תולדות,סימן יב)

ב.בין מטה למקל: ירמיה רואה בחזונו מקל כסימן לצרות הקרבות

וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (ירמיה,א,יא)

מקל. יש הבדל בין מקל, מטה, משענת, המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י''ט י''ד), ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח' ד'), ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות, ויך את האתון במקל, ועי' לקמן (מ''ח י''ז) (מלבי"ם,שם)


ג.עמידה במילה והזדרזות לקיים הבטחה:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ (שם,שם,יב)
ויאמר ה' היטבת לראות, הדמות הזה מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים...
 במה שראהו שקד, ר''ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ''א יום, וכן היו כ''א יום מן י''ז בתמוז עד ט' באב כמ''ש חז''ל 
....מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועז''א כי שוקד אני על דברי לעשותו כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז''ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר''ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם) :(מלבי"ם באור הענין,שם)

2.בין שבט למטה:

שבטי ישראל מכונים בתורה בשני שמות: שבטים ומטות.
ההבדל בין שני השמות הוא: "שבט"הוא ענף שנכרת מהאילן לא מכבר (או אף מחובר אליו עדיין) ותוכו לח עדיין מהנוזלים שינק מהאילן בהיותו מחובר אליו,ואילו מטה הוא מוט יבש,שלא נותרה בו לחלוחית של האילן החי.(ליקוטי שיחות חלק יח ע"מ 382)

שימוש המקרא במילה שבט בא לתאר את החיבור לעץ-הערבות ההדדית- החיבור בין השבטים השונים לעצם היותם עם אחד
שימוש המקרא במילה מטה בא להורות על העצמאות של כל שבט, הבידול והייחודיות של כל שבט ושבט בפני עצמו (ענ"ד)


א.שבט-אחדות וערבות:
1.הקמת מצבה לכל השבטים כמכלול:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד,ד)
2.אבני החושן- ערבות הדדית בין כולם:
וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט (שמות כח,כא)

3.מעשה עכן משבט יהודה השפיע על כך שכל שבטי ישראל- כל עם ישראל- נענש:

וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְ-ה-וָ-ה יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה יְהוָה תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְ-ה-וָ-ה יִקְרַב לַגְּבָרִים...וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה: (יהושע ד,יד-טז)

4.בזמן הנתינה מדגישים את השבט- את האחדות המתבקשת: שבט מנשה נקרע כאמור לשני חלקים כדי לשמור על האחדות והחיבור בין עם ישראל לשניים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי:
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב(במדבר לב,לג)
לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם - על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר לירדן. (פסיקתא זוטרא, מטות, עמ' ק"מ)

מבט חיצוני, לכאורה משה קורע כאן את שבט מנשה, אך גם קריעה זו היא רק אשליה - שכן דווקא העובדה שמשני עבריו של הירדן יושבים בני אותו השבט, היא זו שתאפשר את חיבור שני עברי הירדן, כך שהיושבים בשני צדדיו - יראו זה בזה את אחיהם.(ע"פ איתן פינקלשטיין)

5.חצי השבט הופך מצד אחד ליחידה עצמאית- חצי מטה ומצד שני מכונה ברוב המקרים חצי שבט כדי לבטא את האחדות:
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם: (יהושע יג,כט)

ב.מטה- עצמאות ובידול:
בצלאל הובדל מכל שאר העם והוטלה עליו משימה ייחודית :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְ-ה-וָ-ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לה,ל)

המקלל- נתבדל מכל השבטים ונענש במיתה:

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן (ויקרא כד,יא)

במפקדים- כל בט נספר בנפרד ולכן נוקטים בביטוי "מטה":

וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא (במדבר א,ד)

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת (במדבר א,כד)

בחלוקת השבטים לדגלים - מדגישים את הייחוד וההפרדה:

וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:  וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלוֹן(במדבר י,טו-טז)

במעשה המרגלים לא נהגו בערבות אלא בפילוג משמעותי לגבי מטרת שליחותם ומסקנותיהם:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם(במדבר יג,ב)

במעשה קרח המטות של כל שבט באו להראות את המפריד ולא המחבר כשמטה שבט לוי דווקא פרח:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ (במדבר יז,יז)

בענייני נדרים- הנודא יכול להגיע רק עד ראש שבטו ולא מעבר לזה ולכן מדגיש את ההפרדה בין השבטים במילה- מטות:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה: (במדבר ל,ב)

ב"י יצאו למלחמה בעל כרחם כי לא רצו לקרב את מיתת משה ולכן מילת מטה מעידה על פירוד ולא חיבור:

וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא (במדבר לא,ה)

וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני (שמות יז, ד), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו  (ע) על כרחן (רש"י,שם)

חלק ג: בין המטה לדיבור

1.איזכור ראשון של מטה- לימוד גדול על כחה של מילת ההודאה: יהודה חיפש להשיב את המטה כדי לעמוד בדיבורו

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה: (בראשית לח, כה-כו)

2.מה משמעות הדרישה לקחת את המטה אך לדבר אל הסלע?
קח את המטה, מאז מלחמת עמלק היה המטה לפני ה', המטה מסמל את משה כשליח ה', תנועה במטה מראה שהמעשה הנולד הוא בהשגחה... אבל אינו צריך להכות בסלע, לומר שיציאת המים הוא דבר חדש שנגרם על ידי מריבתם... ומפי חכם ברנייס שמעתי: כאן הוא המעבר מההנהגה בדרך נסים גלוים לזו שבנסים נסתרים, ורצה להראות להם כי מה שנעשה עד עתה על ידי מטה משה, ייעשה מעתה על ידי דבר משה. (רש"ר הירש, במדבר כ ח)

3.משה- הנביא היחיד שאחז גם במטה ההנהגה:

... לא נשתמש שום נביא לצורך נבואותו במטה אלא משה בלבד(כפי שהעיר רבנו בחיי פרשת בשלח) ונקרא מטה על שם צורתו בעבור שהוא נטוי וכפוף בראשו כדי לאחוז בו ביד (ביאור שמות הנרדפים,ערך מטה)


סיום: חשיבות העמידה בדיבור גם כשיש נקודת מילוט

התורה מחנכת אותנו להיות זהירים בדיבורנו ובמיוחד בהתחייבותנו כלפי ה'.אילו היתה התורה כותבת בפירוש את כללי היתר נדרים,היה הדבר מביא לזילות וזלוזל בהתבטאויות שאינן מחייבות,ביודענו כי כל נדר ניתן להפרה ולביטול (ותישאני רוח,ע"מ 276)

שורה תחתונה: המטה והפה

הפה הוא המטה.כפי שהמטה נקרא כך כי הוא מוט נטוי כך פי האדם  יכול להטות את האדם למעלה או להורידו שאולה.הפה מוליך ומוביל את האדם כמו שמטה מוליך את הנשען עליו וכמו שהאדם נשען על ראשי מטהו (ענ"ד)

פנחס: קשר משפחתי

פתיחה:מה הקשר העמוק בין פנחס לאליהו?

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (במדבר כה,יא-יב)

אמר רבי שמעון בן לקיש: הוא פינחס הוא אליהו. 
(מדרש הגדול ספר במדבר פרשת פינחס כה:יב ד"ה לכן אמר)

את בריתי שלום.   ...ו' קטיעא כי פנחס הוא אליהו וכן אליה כתיב חסר וי''ו ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו וזהו יגל יעקב ישמח ישראל ישמח אותיות משיח שישמח לימות המשיח ויחזור הוי''ו ויהא אליהו שלם: (בעל הטורים,שם)


מבוא: פנחס ואליה- האמנם אותו אדם?

1.פנחס ואליהו- קנאים לה':

אליהו הוא פנחס, המקנא הראשון אשר השליך עצמו על קדוש השם בענין הזנות, ועל כן נתן לו סוד אות הברית, וכמ"ש הנני נותן לו את בריתי שלום. וג"כ מצינו שגם בימי אחאב נתקנא על הברית, כמ"ש קנא קנאתי לה' [אלהי צבאות] כי עזבו בריתך בני ישראל,והוא הכותב והקב"ה החותם. (מרכבת המשנה על אבות פרק ה משנה כז):

2.פנחס- מנין בא?

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר...וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם (שמות ו,כג-כה)
וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל וגו', בַּת פּוּטִיאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל, שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מִשְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת, מִשֵּׁבֶט יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ, וּבָא מִצַּד אַחֵר מִיִּתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.(שמות רבא, ז,ה)


3.אליהו- מנין בא? 

א.יבש גלעד- בנחלת שבט מנשה
 ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד. לכך נקרא מתושבי גלעד לפי שהרגו ישראל אנשי יבש גלעד על מעשה פילגש בגבעה ולא נשאר ביבש גלעד כי אם מעט אנשים מן המיושבים בעיר כי כל השאר היו עם אספסוף לכך מעיד כי אליהו מן התושבים כך שמעתי מהר''י טרוט''י משם הר''י בה''ר יצחק ממלאון (תוספות , תענית ג,ע"א)

ב.אליהו משבט בנימין?
וְיַעֲרֶשְׁיָה וְאֵלִיָּה וְזִכְרִי בְּנֵי יְרֹחָם (דברי הימים א,ח,כז)

מצאתי בדרש שזה אליה הוא אליה הנביא וארבעה שמות היו לו ואלו השמות מפרשים עליו כמו שכתוב בדרש ההוא, ומבני בנימין היה כי אלה התולדות תולדות בנימין הם (רד"ק,שם)

4.האם פנחס האריך ימים עד כדי כך?
את בריתי שלום. ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז''ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים: (ספורנו,במדבר,כה,יב)

חלק א: אבות ובנים בפרשה

1.פנחס- פירוט יחוסו פעמיים:
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי(במדבר כה,יא)

פנחס לא פחד ממה יגידו בשל היחוס של אבותיו:
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך ואיך אתה מקנא על המדינית, וכן אבי אביך פיטם עגלים לע"ז ואיך אתה מקנא על הע"ז, והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך זה פיטם עגלים לע"ז, וה עשה העגל ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו (כלי יקר,שם)

2.בן עזאי- למה לא פורש שמו הפרטי?

תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה - כאילו שופך דמים, שנאמר: +בראשית ט'+ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: +בראשית ט'+ כי בצלם אלוקים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.(יבמות סג,ע"ב)


3.יחוסם של בני ישראל: ללמד ששמרו על טהרת המשפחה
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי:(במדבר,כו,ה)

משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, (ת) לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף: (רש"י,שם)

4.טהרת המשפחה והכניסה לארץ:

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (במדבר כו,יט)
יש לשאול: מה הטעם להזכיר במסגרת מפקד של בני ישראל הנכנסים לארץ,את שמותיהם של ער ואונן- שמתו מאות שנים קודם לכן ולא נותר מהם כל זכר?
לעיל כתב רש"י שהזכרת שמות המשפחות במסגרת המפקד נועדה להעיד על קדושת משפחותיהם של בני ישראל...והצורך בעדות זו דוקא כאן מובן ע"פ המבואר בתורת הקבלה שקדושת חיי ההמשפחה("שמירת הברית") היא תנאי מקדים לגאולה, ובהעדרה - היה הדבר עלול לעכב חלילה את כניסתם של בני ישראל לארץ.ולכן ראה הכתוב להזכיר דווקא כאן את מותם של ער ואונן שחטאם היה אי שמירת הברית - כתזכורת לבני ישראל על חשיבות ההמשך השמירה על דקדושת חיי המשפחה כדי שלא תתעכב חלילה כניסתם לארץ (תורת מנחם חלק א,עמ' 143 ואילך)


5.צדקותן של בנות צלפחד: יין בן חומץ
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:...אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְ-ה-וָ-ה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: (במדבר,כז,א)

למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי וגו' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה, וללמדך שהיו כולם (נ) צדיקים, (רש"י,שם)

מנין שביקשו מתוך צדקות?
ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: נתנה ראש אמר להן משה: והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ?!
אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ, שנאמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך אל תהי קורא כן, אלא הפרו תורתך עת לעשות לה'. (ילקוט שמעוני,במדבר,סימן תשעג)

6.צדיקותם של בני קרח:

וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר,כו,יא)
ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (סנהדרין קי.): (רש"י,שם)

7.בני משה מול יהושע בן נון: הנאמן של הרועה הנאמן
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-ה-וָ-ה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:(שם,כז,טו-יז)

יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר, הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל (במ"ר כא, יד), וזהו שאמר שלמה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח): (רש"י,שם)


חלק ב: בין פנחס למשה- חטא בעל פעור מול חטא העגל

הקדמה:  בשל מה זכה דווקא פנחס לברית עולם?

מדוע זכה רק פנחס לשכר מופלא שכזה- "הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם?"
לא זו בלבד שלא מצינו שמשה זכה לברית מיוחדת לו ולזרעו אלא שמצינו במפורש שהקב"ה מנע מלתת לו שכר כזה כמסופר בדברי חז"ל שמשה ביקש מהקב"ה- יירשו בני את כבודי והקב"ה לא הסכים לבקשתו!

( ליקוטי שיחות חלק י"ח, עמ' 344 ואילך)

פתיחה: החטא בשיטים קשה מהעגל!

וַיִּצָּמֶד, כִּצְמִידִים עַל יָדֶיהָ, רַבִּי לֵוִי אָמַר זוֹ גְזֵרָה קָשָׁה מִן הָעֵגֶל, דְּאִלּוּ 

בָּעֵגֶל כְּתִיב (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּבְכָאן, וַיִּצָּמֶד, כִּצְמִידִים. 

בָּעֵגֶל נָפְלוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים, וְכָאן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף. (במדבר כה, ד): (במדבר רבא,כ,כג)

1.החטא מתחיל מהעם-ערב רב:
 וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת, וַיָּחֶל הָעָם, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הָעָם, לְשׁוֹן גְּנַאי הוּא, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן שֶׁבַח הוּא, (במדבר יא, א)(במדבר רבא,כ,כג)

א.בשיטים:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (במדבר כה,א)
ב.בעגל:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב,א)

2.חטא בע"ז,ג"ע,ש"ד:
א.בשיטים:
 וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱ-לֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵא-לֹהֵיהֶן (במדבר כה,א-ב)

ב.בעגל:
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:(שנות לב,ו)

יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי (בראשית לט, יז.), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל-ב ב, יד.), אף כאן נהרג חור (רש"י,שם)

3.כמות גדולה מהעם מתים במגפה:

א.בשיטים:
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף(במדבר כה,ט)

ב.בעגל:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ... וַיִּגֹּף יְ-ה-וָ-ה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: (שמות לב,כח-לה)


3.המנהיג מגיב בקנאות ובנחישות:

א.בשיטים:
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,ז-ח)

ב.בעגל: שבירת הלוחות ושריפת העגל

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:  וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לב,יט-כ)

4.כמעט מלחמת אחים:

א.בשיטים:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר (במדבר כה,ה)

ב.בעגל:
וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ (שמות לב,כז)

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,ז-ח)

5.משה נעלם או נאלם:

א.בשיטים:
תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ בֶּן עַמְרָם זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה, אָמַר לוֹ אֲסוּרָה הִיא לָךְ, אָמַר לוֹ זִמְרִי וְאוֹתָהּ שֶׁלָּקַחְתָּ מִדְיָנִית הִיא, מִיָּד נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה וְנִתְעַלְּמָה מִמֶּנוּ הֲלָכָה,(במדבר רבא,כ,כד)

ב.בעגל:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב,א)


6.שמעון ולוי- אחד בתיקון ואחד בקלקול:

 שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:  בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (בראשית מט,ה-ו)

שמעון ולוי אחים וגו', י"ל אחים מותאמים יבא לוי ויכפר על שמעון, כי שניהם כלי חמס מכרותיהם שמעון עשה חמס וגרם הרג רב ומגפה בבעל פעור, ולוי עשה כעין חמס ואכזריות בקדושה במעשה עגל והרג איש את אחיו ואת קרובו, ופנחס במעשה זימרי, יבוא ויכפר על זה, באפם של שמעין הרגו אישים ישראליים בפעור וברצונם של לוי עקרו שור חטא עגל או העבירו מגפה ומדה"ד המתואר שור, וזה לא יתואר אפם כ"א רצונם לרצון להם לפני ה'. [תקס"ג]: ( חתם סופר על בראשית פרק מט פסוק ה )

שורה תחתונה: פנחס פעל בחטא בשיטים כפי שמשה פעל בחטא העגל- קנאות זמנית להרגעת חרון ה'

והמה בכים. נתעלמה ממנו  (ו) הלכה (כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), געו כולם בבכיה (סנהדרין שם). בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו' (שמות לב, כ), וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו: (רש"י,שם)

7.ההבדל בין מעשה משה למעשה פנחס:
ברית נצחית לו לזרעו לעומת התעלות נדירה שלא המשיכה לדורות הבאים:

משה רבינו הביע את נכונתו לוותר למענם על דרגתו הרוחנית וחיי נשמתו("ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"(שמות לב,לב)) ואילו פנחס סיכן למענם את חיי גופו(כדברי חז"ל שבני שבט שמען רצו להורגו והוא ניצל בנס)...
משה ופנחס מייצגים למעשה שתי דרכים שונות בעבודתו הרוחנית של האדם-'מלמעלה למטה'- גילוי אורות אלוקיים נשגבים שהחושך והחומרית נדחים מפניה בדרך ממילא... ואילו פנחס מייצג השפעה 'מלמטה למעלה-' השפעה על העולם הגשמי מבפנים, זיכוכו והעלאתו לדרגה רוחנית גבוה יותר..
כשהעבודה היא מלמעלה למטה..(בדרכו של משה)- השפעתה אינה חודרת למציאות החומרית ולכן היא עשויה להיות זמנית..
ומאחר שמעשהו של פנחס היה בדרך מלמטה למעלה שהשפעתה היא נצחית-זכה דווקא הוא לשכר של ברית נצחית ( לו ולזרעו אחריו) ( ליקוטי שיחות חלק י"ח, עמ' 344 ואילך)

סיכום: יחסי משה-פנחס ויהושע בן נון

פרשת פנחס עוסקת בהעברת הלפיד בין אבות ובנים,מנהיגים וממשיכהם.משה רבנו ידע להיות מנהיג שאוהב ומחובר לעמו מחד, ותקיף וקנאי מאידך.תכונות אלו מצאו ביטויים בשני מנהיגי ההמשך- פנחס שזכה לכהונת עולם ויהושע שזכה להיות המנהיג הממשיך.פנחס זכה לפרשה אחת שכן מעשהו הנועז היה מעשה נהדר שלזמנו ואילו יהושע זכה לספר שלם היות ופעילותו כמנהיג ממשיך היתה ארוכה ויסודית יותר.(ענ"ד)


סיום: באחרית הימים :כולם יהיו ליין בן יין : פנחס הוא אליהו כי בזמן הגאולה הבנים והאבות כולם ילכו בדרך ה'

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,יג)

והיתה לו וגו'. כאשר נולד פינחס, עדיין היה אלעזר בגדר זר, ולפיכך עד כה לא בא פינחס לכלל כהונה. אולם כדרך ששבט לוי זכה במעלת הלוייה על ידי מעשהו בחטא העגל ואחר כך נבחר לכך בפירוש, כן היה הדבר כאן: במעשה ההצלה של פינחס הוא פעל כ"כהן" ה"מכין" לעם את הדרך (ראה פי' בראשית עמ' קסד); הוא ביצע במעשה ממשי את ההתמסרות המכפרת שעבודת הכהן מבצעת במקדש דרך סמל. משום כך נתעלה לדרגת כהן אחרי המעשה הזה; ברית כהנת עולם שניתנה כאן לו ולזרעו אחריו התבטאה בכך שכל הכהנים הגדולים היו מזרע פינחס (ראה דברי הימים א' ה, כט - מא), וגם הכהנים הגדולים של בית שני היו, על פי הספרי על אתר, מצאצאי פינחס (ראה תוספות יומא ט ע"א).

פינחס עצמו זכה לאריכות ימים. עוד בימי פילגש בגבעה (שופטים כ, כח) אנחנו מוצאים את פינחס בן אלעזר בן אהרן משמש ככהן גדול לפני ארון ברית ה'. יתר על כן, לשיטה אחת פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני על אתר), שקנאתו לדבר ה' היתה חדורה ברוח פינחס, ועתיד הוא לרפא את שבר עמו המפולג על ידי פער הדורות ועל ידי כך לסלול את הדרך להגשמת ברית השלום עלי אדמות. כי העתיד יהיה מנותק מהעבר ובהווה אבות ובנים יפנו עורף זה לזה, ויהיה זה תפקידו לגשר על פער הדורות על ידי החזרת רוח חורב של תורת ה'. וכך סיים הנביא את נבואתו: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחֹרב על - כל - ישראל חקים ומשפטים; הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא; והשיב לב - אבות על - בנים ולב בנים על - אבותם פן - אבוא והכיתי את - הארץ חרם" (מלאכי ג, כב - כד). (רש"ר הירש במדבר פרק כה פסוק יג )

והשיב לב אבות. להקב''ה : על בנים. ע''י בנים יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם ור''ד במס' עדיות לשום שלום בעולם : (רש"י,שם)