מטות: מטה הדיבור

פתיחה: מדוע התרת נדרים לא נכתבה במפורש בתורה?

 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ב-ג)

הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.(חגיגה,א,ח)

חלק א: כוחה של מילה

ענייני הפרשה: א.נדרים ושבועות  ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

א.נדרים ושבועות:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)


2.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם.לראשי המטה היכולת להטות את דבריו של הנודר ולמצוא פתח מילוט להפר את נדרו. (ענ"ד)

ב.המלחמה במדין: דיבור רע
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן  בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:
בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

***מסקנת ביניים:
הפה הוא כמו מטה שניתן לאדם, אם הוא משתמש בו לרעה כבלעם סופו שיענש בחרב ושמדרגתו תהיה שפלה אף מבהמה(האתון) (ענ"ד)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם.מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)


חלק ב: המטה ,השבט והמקל


1.הפטרת מטות בשנה מעוברת: ירמיה פרק א

א. ההפטרה סובבת סביב עניין הדיבור הפטרת שבוע הבא כנגד האוזן(שמעו דבר ה') והפטרת חזון כנגד העיניים(חזון ישעיה) (ע"פ הרב ברוך רוזנבלום):

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן...
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹ-נָ-י יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי....
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: 
וַיִּשְׁלַח יְ-ה-וָ-ה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:(ירמיה א,א-ט)

יִרְמְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ. וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱ-לֹקִים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי (ירמיה א, ו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר, בְּעַל כָּרְחֲךָ תֵּלֵךְ וּבְעַל כָּרְחֲךָ תְּדַבֵּר. (תנחומא,תולדות,סימן יב)

ב.בין מטה למקל: ירמיה רואה בחזונו מקל כסימן לצרות הקרבות

וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (ירמיה,א,יא)

מקל. יש הבדל בין מקל, מטה, משענת, המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י''ט י''ד), ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח' ד'), ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות, ויך את האתון במקל, ועי' לקמן (מ''ח י''ז) (מלבי"ם,שם)


ג.עמידה במילה והזדרזות לקיים הבטחה:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ (שם,שם,יב)
ויאמר ה' היטבת לראות, הדמות הזה מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים...
 במה שראהו שקד, ר''ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ''א יום, וכן היו כ''א יום מן י''ז בתמוז עד ט' באב כמ''ש חז''ל 
....מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועז''א כי שוקד אני על דברי לעשותו כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז''ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר''ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם) :(מלבי"ם באור הענין,שם)

2.בין שבט למטה:

שבטי ישראל מכונים בתורה בשני שמות: שבטים ומטות.
ההבדל בין שני השמות הוא: "שבט"הוא ענף שנכרת מהאילן לא מכבר (או אף מחובר אליו עדיין) ותוכו לח עדיין מהנוזלים שינק מהאילן בהיותו מחובר אליו,ואילו מטה הוא מוט יבש,שלא נותרה בו לחלוחית של האילן החי.(ליקוטי שיחות חלק יח ע"מ 382)

שימוש המקרא במילה שבט בא לתאר את החיבור לעץ-הערבות ההדדית- החיבור בין השבטים השונים לעצם היותם עם אחד
שימוש המקרא במילה מטה בא להורות על העצמאות של כל שבט, הבידול והייחודיות של כל שבט ושבט בפני עצמו (ענ"ד)


א.שבט-אחדות וערבות:
1.הקמת מצבה לכל השבטים כמכלול:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד,ד)
2.אבני החושן- ערבות הדדית בין כולם:
וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט (שמות כח,כא)

3.מעשה עכן משבט יהודה השפיע על כך שכל שבטי ישראל- כל עם ישראל- נענש:

וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְ-ה-וָ-ה יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה יְהוָה תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְ-ה-וָ-ה יִקְרַב לַגְּבָרִים...וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה: (יהושע ד,יד-טז)

4.בזמן הנתינה מדגישים את השבט- את האחדות המתבקשת: שבט מנשה נקרע כאמור לשני חלקים כדי לשמור על האחדות והחיבור בין עם ישראל לשניים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי:
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב(במדבר לב,לג)
לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם - על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר לירדן. (פסיקתא זוטרא, מטות, עמ' ק"מ)

מבט חיצוני, לכאורה משה קורע כאן את שבט מנשה, אך גם קריעה זו היא רק אשליה - שכן דווקא העובדה שמשני עבריו של הירדן יושבים בני אותו השבט, היא זו שתאפשר את חיבור שני עברי הירדן, כך שהיושבים בשני צדדיו - יראו זה בזה את אחיהם.(ע"פ איתן פינקלשטיין)

5.חצי השבט הופך מצד אחד ליחידה עצמאית- חצי מטה ומצד שני מכונה ברוב המקרים חצי שבט כדי לבטא את האחדות:
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם: (יהושע יג,כט)

ב.מטה- עצמאות ובידול:
בצלאל הובדל מכל שאר העם והוטלה עליו משימה ייחודית :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְ-ה-וָ-ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לה,ל)

המקלל- נתבדל מכל השבטים ונענש במיתה:

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן (ויקרא כד,יא)

במפקדים- כל בט נספר בנפרד ולכן נוקטים בביטוי "מטה":

וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא (במדבר א,ד)

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת (במדבר א,כד)

בחלוקת השבטים לדגלים - מדגישים את הייחוד וההפרדה:

וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:  וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלוֹן(במדבר י,טו-טז)

במעשה המרגלים לא נהגו בערבות אלא בפילוג משמעותי לגבי מטרת שליחותם ומסקנותיהם:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם(במדבר יג,ב)

במעשה קרח המטות של כל שבט באו להראות את המפריד ולא המחבר כשמטה שבט לוי דווקא פרח:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ (במדבר יז,יז)

בענייני נדרים- הנודא יכול להגיע רק עד ראש שבטו ולא מעבר לזה ולכן מדגיש את ההפרדה בין השבטים במילה- מטות:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה: (במדבר ל,ב)

ב"י יצאו למלחמה בעל כרחם כי לא רצו לקרב את מיתת משה ולכן מילת מטה מעידה על פירוד ולא חיבור:

וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא (במדבר לא,ה)

וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני (שמות יז, ד), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו  (ע) על כרחן (רש"י,שם)

חלק ג: בין המטה לדיבור

1.איזכור ראשון של מטה- לימוד גדול על כחה של מילת ההודאה: יהודה חיפש להשיב את המטה כדי לעמוד בדיבורו

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה: (בראשית לח, כה-כו)

2.מה משמעות הדרישה לקחת את המטה אך לדבר אל הסלע?
קח את המטה, מאז מלחמת עמלק היה המטה לפני ה', המטה מסמל את משה כשליח ה', תנועה במטה מראה שהמעשה הנולד הוא בהשגחה... אבל אינו צריך להכות בסלע, לומר שיציאת המים הוא דבר חדש שנגרם על ידי מריבתם... ומפי חכם ברנייס שמעתי: כאן הוא המעבר מההנהגה בדרך נסים גלוים לזו שבנסים נסתרים, ורצה להראות להם כי מה שנעשה עד עתה על ידי מטה משה, ייעשה מעתה על ידי דבר משה. (רש"ר הירש, במדבר כ ח)

3.משה- הנביא היחיד שאחז גם במטה ההנהגה:

... לא נשתמש שום נביא לצורך נבואותו במטה אלא משה בלבד(כפי שהעיר רבנו בחיי פרשת בשלח) ונקרא מטה על שם צורתו בעבור שהוא נטוי וכפוף בראשו כדי לאחוז בו ביד (ביאור שמות הנרדפים,ערך מטה)


סיום: חשיבות העמידה בדיבור גם כשיש נקודת מילוט

התורה מחנכת אותנו להיות זהירים בדיבורנו ובמיוחד בהתחייבותנו כלפי ה'.אילו היתה התורה כותבת בפירוש את כללי היתר נדרים,היה הדבר מביא לזילות וזלוזל בהתבטאויות שאינן מחייבות,ביודענו כי כל נדר ניתן להפרה ולביטול (ותישאני רוח,ע"מ 276)

שורה תחתונה: המטה והפה

הפה הוא המטה.כפי שהמטה נקרא כך כי הוא מוט נטוי כך פי האדם  יכול להטות את האדם למעלה או להורידו שאולה.הפה מוליך ומוביל את האדם כמו שמטה מוליך את הנשען עליו וכמו שהאדם נשען על ראשי מטהו (ענ"ד)