כי תצא: היציאה ותוצאותיה

פתיחה: מה ראתה התורה דווקא כאן לרצות את היצר הרע של האדם ?

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:(דברים כא,י-יא)

ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר  הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: (רש"י,שם)

חלק א: משמעות היציאה במהלך ההסטוריה:

1.שורש י.צ.א במופע הראשון בתורה: היציאה הראשונה- חטא האדמה

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (בראשית א,יב)

עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי,  לפיכך כשנתקלל אדם על עונו  נפקדה גם היא על עונה ): (רש"י,שם)

2.יציאה לצורך קיום המין האנושי:

צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (בראשית ח,טז)
אתה ואשתך וגו'. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה: (רש"י)

3.לצאת מלפני ה':

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן (בראשית ד,טז)

ויצא קין. יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה (רש"י,שם)

הוכחתו מלשון ויצא, דהוה ליה למימר וילך, דלשון יציאה לא שייך אלא ממי שיצא מדבר המוקף, אבל הכא כתיב מלפני ה' דלא שייך דבר המוקף ביה, כי מלא כל הארץ כבודו:(שפתי חכמים,שם)

4.יציאה מתפיסה מוטעית:

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ(בראשית טו,ה)

ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן,  אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל(רש"י, שם)

5.יציאת האבות- יציאה פיזית ויציאה רוחנית:

א.אברהם- יוצא מחרן בדרכו לעלייה רוחנית ופיזית- ארץ ישראל:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן (בראשית יב,ה)

ב.יצחק יוצא להתפלל מנחה- ופוגש את אשתו:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:(בראשית כד,סג)

 ויצא יצחק לשוח. נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו עוברי דרכים אף על פי שכבר התפלל בבאר לחי ראי וקודם שהתפלל נענה על דרך מן היום אשר נתת אל לבך להתענות נשמעו דבריך:(ספורנו,שם)

ג.יעקב- יוצא לחרן-יציאה של צדיק- עושה רושם על המקום ממנו יצאה ואינה משפיעה לרעה על הצדיק:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(בראשית כח,י)

ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, (ב) ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, (ג) שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, (ד) הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום (רות א, ז.), (ו) האמור בנעמי ורות:(רש"י,שם)

6.יציאתה החיובית של דינה:
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:(בראשית לד,א)

בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ב"ר פ, א.), (ועליה משלו המשל כאמה כבתה): (רש"י,שם)

ונראה לומר, שכוונת רש"י, בזה שדינה נקראת כאן "בת לאה", שכשם שפשוט שיציאת לאה אל יעקב היתה דבר טוב (להולדת השבטים), כך היתה יציאת דינה כשלעצמה דבר רצוי.

והביאור בזה: רש"י כבר פירש קודם בפרשתנו את הפסוק "ויקח. . ואת אחד עשר ילדיו" - "ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם".

ולכאורה תמוה: היתכן שיעקב יעמיד את דינה בסכנה שעשו יקח אותה על הספק "שמא תחזירנו למוטב", ועוד יותר שבגלל פעולתו נענש יעקב בעונש קשה כזה "שנפלה ביד שכם"?

ולכן נראה לומר, אשר: א) מעלתה של דינה היתה גדולה כל כך, עד שהיה בכוחה להחזיר למוטב את עשו הרשע. ב) החזרת איש רשע למוטב יש בה מעלה גדולה מאוד, שהיה כדאי להכניס את דינה לזה, אפילו בספק "שמא תחזירנו למוטב".

ולפי זה יש לומר, שגם כאן כוונת רש"י שיציאת דינה, היא למעליותא, שכיון שהיה בכחה של דינה להחזיר למוטב אפילו את עשו הרשע, מובן שזה ש"ותצא דינה . . לראות בבנות הארץ", לא היתה ח"ו יציאה של היפך הצניעות, אלא אדרבה, "לראות בבנות הארץ", כדי להחזירן למוטב.

...ולמרות שבפועל נתחייבו אנשי שכם מיתה מפני חטאם, ולכן נהרגו, בכל זאת, כדי שרצונה של אותה צדקת, יתקיים לפחות במקצת, הרי קודם הריגתם נמולו. זאת ועוד: בנות שכם - שאליהן יצאה דינה להחזירן למוטב - נלקחו בשבי על ידי בני יעקב, ובפשטות נעשו שפחות בביתם של בני יעקב.(ע"פ הרבי מלובביץ', שיחת הגאולה,גליון 823 )

7.יציאה אל העם- משה החל את מנהיגותו כשיצא לראות בצרותיהם:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(שמות ב,יא)

וטעם ויצא אל אחיו. כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ: (רמב"ן,שם)

8.תפילת הדרך-דאגה ליוצאים לדרך :

א.נוסח התפילה- בלשון רבים:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה

ב.מהות התפילה- התחברות של היוצא עם הציבור:

בעבר סכנת הדרכים נבעה משודדים, חיות רעות, או פגעי טבע. כיום, עיקר הסכנה מתאונות דרכים. ומכל מקום אותה התפילה שתקנו חכמים מתאימה לכל סוגי הסכנות שבדרכים.

ויש להקדים כי המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. ואם יפגע, עד שיילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר. ולכן תקנו חכמים את תפילת הדרך.

כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך עד כמה שיותר לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.(פניני הלכה > ליקוטים ב > י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך > ו – תפילת הדרך ומשמעותה)

חלק ב': מוטיב היציאה בפרשה:


1.לפעמים יש חובה "לצאת" לקראת הבאים ולקבל את פניהם :
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ-ה-וָ-ה עַד עוֹלָם:  
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ:(דברים כג,ד-ה)

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר {דברים כג-ה} על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם (יבמות עו,ע"א)

2.היציאה מהמחנה: המצורעים והטמאים  מוצאים זמנית מחוץ למחנה כדי לא להשפיע על טהרתו:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה (דברים כג,יא)

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף (במדבר יב,יד)

3.דיני המוציא שם רע על אשתו שזינתה בין האירוסין לקידושין: כשהאמת יוצאת לאור

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:  וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:  וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה:  וְאָמַר אֲבִי  הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:  וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר:  וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ:  וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים  לַנַּעֲרָה: וְהוֹצִיאוּ אֶת  הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:(דברים כג,יב-כא)

4.החיוב להשיב אבדה שנמצאה:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:(דברים כב,ב-ג)

5.האדם היוצא נמצא בנקודת חולשה בשלב המעבר מנקודת המוצא ועד למחוז חפצו:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים:(דברים כה,יז-יח)

'זכור את אשר עשה לך עמלק - בדרך' - כשאנחנו יוצאים ממצב של גלות למצב של ארץ ישראליות, כאן המקום שלו לתקוף אותנו. כאן הוא עלול למצוא את הפרצה בתוך בית ישראל. כאשר האדם נמצא במצב של גלות, אין עליו כל סכנה - יש כללי משחק, אפשר לומר של הגלות. כאשר האדם נמצא בגאולה - גם כן אין סכנה - יש כללי משחק של הגאולה. כל הקושי הוא במעבר מאחד לשני. אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, זכריה פרק ח המשך סימן תקעד) 'וליוצא ולבא אין שלום' - זה יוצא מתלמוד בבלי של הגלות אל תלמוד הירושלמי של ארץ ישראל. במצב של יציאה ממצב יציבות אחד אל מצב יציבות אחר, כאן מקום הסכנה של הפגישה עם עמלק. ולכן התורה אמרה, תזכור את מה שעשה לך עמלק, על מנת, שכאשר תצא שוב מן הגלות, לא תתפלא אם עמלק ינסה לתקוף אותך.

ואכן במהלך הדורות היו נסיונות שונים של עמלק לתקוף אותנו. שלושת המרכזיים היו: אחד ביציאת מצרים, בדרך ממצרים לירושלים. השני בימי המן כשיצאנו מבבל לארץ ישראל, שכבר התחילה 'הצהרת בלפור' דאז - כלומר הצהרת כורש, והתחילו עם זרובבל לעלות יהודים, והיו יהודים שנשארו בשושן הבירה. אז בא עמלק וניסה לתקוף. וכן בדורנו בתחילת שיבת ציון כאשר החלה שיבת ציון הממשית - אז ניסה עמלק לתקוף אותנו.

אבל אין זה הכרח המציאות שעמלק יצליח. המגילה מלמדת אותנו שישנה אפשרות למנוע את תקיפתו של עמלק ע"י 'לך כנוס את כל היהודים' (אסתר ד טז) - כשישנה אחדות פנימית בתוך האומה, אז אפשר לנצח את כל העמלקים. (ע"פ הרב אורי שרקי)

6.בזמן יציאה למלחמה- מתירים אפילו ע"ז,ג"ע,ש"ד:

א.שפיכות דמים- חלק מהווי המלחמה- ובמלחמת המצווה- חובה:
רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:(דברים כ,טז)

ב.גילוי עריות-במלחמת רשות- אשת יפת תואר:
אשת. אפילו  אשת איש (רש"י,שם)

ג.עבודה זרה: היתר ליין נסך

חֲלוּצֵי צָבָא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הָעַכּוּ''ם וְיִכְבְּשׁוּם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן. מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם יִרְעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן(משנה תורה,ספר שופטים,הלכות מלכים,פרק ח,הלכה א)

סיום: בין האסור למותר: אין להרחיב מעבר למה שהתירה התורה

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:(דברים כג,י)

ונשמרת מכל דבר רע. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה לשון רש"י והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר (רמב"ן,שם)

בשולי הדברים: צחוק- יציאה מה"חוק"

צחוק זו התגובה כאשר אין אפשרות לשאת את התוכן שאיתו אני נפגש. שמח: זה לאחר שהשגתי השגה. צחוק: צא - חוק, יוצא מהחוק לא יכול לשאת את התוכן איתו הוא נפג (ע"פ הרב אורי שרקי)

שופטים: המשפט,הצדק וירושת הארץ

פתיחה: מה הקשר בין ירושת הארץ ורדיפת הצדק?

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: 
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:
צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים יח,יח-כ)

למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים,  להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן (ספרי שם): (רש"י,שם)

חלק א: שופטים ושוטרים בקרב גויי הארץ:

1.השופט הראשון בתורה- לוט בסדום:

וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת (בראשית יט,ט)

וְלוֹט ישֵׁב, יָשַׁב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ אַרְכִי דַיָּנִים. חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי דַיָּנִים הָיוּ בִסְדוֹם, קֵץ שֶׁקֶר, וְרַב שֶׁקֶר, רַב מַסְטֵידִין, רַב נָבָל, וּקְלַא פַנְדֵּר. לוֹט הָיָה אַרְכִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּכֻלָּן, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם עֲרֵבִים לָהֶם הֵן אוֹמְרִים לוֹ (בראשית יט, ט): גֶּשׁ הָלְאָה, סַק לְעֵיל, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲרֵבִים לָהֶם הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ (בראשית יט, ט): הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט(בראשית רבא,נ,ג)

2.השוטר הראשון בתורה- עפרון החיתי:

וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר(בראשית ג,י)

ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה:(רש"י,שם)

3.מדוע מינו את לוט לשופט ראשי על סדום?

א.אינטרס פנימי:
ולוט ישב בשער סדם.  כ ״ד שנה ישב לוט ב סדום, שהרי ב ן ע״ה ע לה אברהם ל ארץ כנען ו באותו שנה

יר ד מ צרימה וחזר כ מו שאמרו ב סדר עולם ר בה ונפרד לוט מעליו והלך לסדום, וסדום נ הפכה כשהיה

אברהם בן צ׳׳ט אחרי ש נתבשר על לידת יצחק. ואף על פ י כן היה זר בעיני יושבי סדום כמו שאמרו האחד בא לגור, ובסדום שנאו אורחים ...

ו אם כן ל מה מינו את לוט תחילה ו למה התרעמו עליו לבסוף? א לא מינו אותו אחרי שהיכה אברהם את ד ׳ המלכים,  די ל הבטיח שאברהם יצילם גם לעתיד, שלכן אמר מלך סדום (יד) והרכש קח לך ואברהם סירב ולא תאמר אני העשרתי את אברם ועיין מ ה ש כתבתי שם. וכיון ש אברהם סירב ל קבל ה רכוש מינו את  לוט לשופט כ די ש יהיה מחשובי העיר ואם יותקפו שנית ייתפס לוט ב צרתם, ויבוא אברהם ל עזרתו ויצילם כמו ש עשה בראשונה...  (קונטרס חיבה יתירה,הרב יהודה הרצל הנקין ,פרשת וירא)

ב.מוסר עקום:
וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ (י"ג,ז)

 לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר  (כ) והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר מא, ה.): (רש"י,שם)
..משראו אנשי סדום מה יפה פסק לוט בעניין זה וכח דהיתרא שהוא מסוגל למצוא בשולחן ערוך,מיד החזיקו בו ועשוהו לרב (מארות חכה, מתוך במשנת רש"י פרשת וירא)

4.ההבטחה לאברהם על הארץ- דווקא ובהדגשה אחרי ההפרדות מלוט שמידת רועיו היתה הגזל:

וַי-ה-וָ-ה אָמַר אֶל-אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם--צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ: אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ--גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה (בראשית יג,יד-יז)

5.משפט סדום: צדק הפוך

ארבע דייני היו בסדום, ואלו שמותם: שקראי, ושקרוראי, זייפי [זייפן], ומצלי דינא [מעוות דין].

דמחי ליה לאיתתא דחבריה, ומפלא ליה [מי שהכה את אשת חבירו, והפילה ולדה], אמרי ליה [אומרים לו לבעל האשה]: יהבה ניהליה דניעברה ניהליך [תן למכה את אשתך, עד שתתעבר ממנו עבורך .

דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה [מי שחתך אוזן חמורו של חבירו], אמרו ליה לבעל החמור: הבה ניהליה עד דקדחא [תן לו את החמור עד שיצמיח אוזן חדשה], כי אין זה ראוי שיחזיר לך את החמור כשאינו שלם.

דפדע ליה לחבריה [מי שפצע את חבירו], אמרי ליה למוכה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא [תן למכה שכר, שהרי הקיז לך דם].

דעבר במברא - יהיב ארבעה זוזי. ואילו דעבר במיא [מי שעבר במים, ולא השתמש במעבורת] - יהיב תמני [שמונה] זוזי .

זימנא חדא אתא ההוא כובס, אילקע להתם [פעם אחת בא כובס, ונקלע לשם, למקום שעוברים את המים במעבורת]. אמרו ליה: הב [תן] ארבע זוזי.

אמר להו: אנא במיא עברי [אני עברתי במים].

אמרו ליה: אם כן - הב תמניא, דעברת במיא.

לא יהיב [לא נתן להם]. פדיוהו [פצעוהו].

אתא לקמיה דדיינא [בא אותו כובס לפני הדיין שבסדום], לקבול על כך שפצעוהו.

אמר ליה הדיין לכובס: הב ליה אגרא, דשקיל לך דמא [תן לו שכר על כך שהקיז לך דם], ועוד תמניא זוזי - על כך דעברת במיא. אליעזר עבד אברהם איתרמי התם [נקרה בדרכו לשם]. פדיוהי [פצעוהו] אנשי סדום.

אתא לקמיה דיינא.

אמר ליה הדיין לאליעזר: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא!

שקל גללא [נטל אליעזר מקל  ], ופדיוהי איהו לדיינא [ופצע הוא את הדיין].

אמר לו הדיין: מאי האי? מה זה שפצעתני?

אמר ליה אליעזר: אגרא דנפק לי מנך [השכר שמגיע לי ממך] על כך שהקזתי לך דם - הב ניהליה להאי [תן אותו לבעל דיני, שפצעני]. וזוזי דידי - כדקיימי קיימי [והכסף שלי ישאר במקומו].

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין [היתה להם לאנשי סדום מיטה, שהיו מלינים עליה אורחים].

כי מאריך [כאשר היה האורח ארוך יותר מהמיטה] - גייזי ליה [היו חותכים אותו, כדי להתאימו לאורך המיטה].

כי [כאשר] היה האורח גוץ - מתחין ליה [היו מותחים אותו, כדי שיתאים לאורך המיטה, עד שהיו אבריו מתפרקין]  
אליעזר עבד אברהם אקלע להתם. אמרו ליה: קום גני אפוריא [בוא ולון על המיטה].

הבין אליעזר את כוונתם, ולכם אמר להון: נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא - לא גנינא אפוריא [נדר נדרתי מיום שמתה אמי, שלא אשן על מיטה].

כי הוה מתרמי להו עניא [כאשר היה נקלע עני לסדום], יהבו ליה כל חד וחד דינרא [נתנו לו כל אחד ואחד דינר], וכתיב שמיה עליה [ושם הנותן היה כתוב על המטבע], וריפתא לא הוו ממטי ליה [ופת לא היו נותנים לו, לעני], כדי שימות ברעב.

כי הוה מית [כאשר היה אותו עני מת ברעב], אתי כל חד וחד, שקיל דידיה [בא כל אחד ואחד מבני סדום, מזהה את מטבעו על פי השם שהיה כתוב עליה, ונוטלה].

הכי אתני בינייהו [כך התנו ביניהם] אנשי סדום: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא [כל מי שמזמין אורח לסעודת שמחה] - לשלח גלימא [יטלו ממנו את בגדו].

פעם אחת הוי האי הילולא [היתה שם שמחה], אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא [ולא נתנו לו פת].

כי בעי למסעד [כשרצו להתחיל לסעוד], אתא אליעזר, ויתיב לסיפא דכולהו [בא אליעזר, והתיישב בסוף הקרואים].

אמרו ליה: מאן אזמנך להכא [מי הזמינך לכאן]?

אמר ליה לההוא דיתיב [אמר אליעזר לזה שישב לצידו]: אתה זמנתן [הזמנתני].

אמר אותו אדם שישב לצידו בליבו: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה [שמא ישמעו הציבור את דבריו של אליעזר, שאני הזמנתיו], ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא [ויטלו ממני את בגדי]!

שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה [נטל אותו אדם את בגדו], ורהט לברא [וברח החוצה].

וכן עבד לכולהו [וכך עשה אליעזר לכולם, שאמר על כל אחד מהם שהוא הזמינו], עד דנפקי כולהו [עד שיצאו וברחו כולם], ואכלא איהו לסעודתא [ואכל הוא, אליעזר, את כל הסעודה].

הויא ההיא רביתא [היתה שם נערה] דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא [שהוציאה פת לעני בכד, כשהלכה לשאוב מים, כדי שלא יראו בני העיר].

איגלאי מלתא [נתגלה הדבר] לבני סדום.

שפיוה דובשא [משחו אותה בדבש], ואוקמוה על איגר שורא [והניחוה בראש החומה, שהוא מקום גבוה וגלוי].

אתא זיבורי [באו הדבורים] - ואכלוה.

והיינו דכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה [נערה]. (ביאור חברותא, סנהדרין קט,ע"ב)

חלק ב: בין שופט למלך

1.יתרון השופט על המלך -הפרדת רשויות- המלך הוא גם המחוקק, השופט כפוף לחוק:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא  (דברים יז,יד-טו)

...ההבדל הרביעי הוא בדברים שהמלך זוכה בהם כפי התורה שאין השופט זוכה בהם. 

אם בעניני כבודו, שאין יושבים על כסאו, ואין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו ולא בכל תשמישיו, ואין נושאין אלמנתו, אינו חולץ ולא מיבם ולא חולצין ולא מיבמין את אשתו, אסור לראותו ערום וכשהוא בבית המרחץ וכשהוא מסתפר, כל איש מישראל ואפילו נביא עומד לפניו משתחוה לו. הנה כל המעלות האלה זולתם שזכרו חז"ל (שם שם) המלך זוכה בהם ואין השופט זוכה בהם.
 ואם בתועלתו וקניניו כבר אחז"ל כל הכתוב בפרשת המלך המלך זוכה בו, ושם נאמר (שמואל א' ח' י"ד-ט"ז) זיתיכם וכרמיכם הטובים יקח וגו', וזרעיכם וכרמיכם יעשר וגו', ואף העבדים והשפחות בנים ובנות יקח, ובסוף אמר ואתם תהיו לו לעבדים, ובספר שמואל אחקור עליו:

וקבלו חז"ל (ע' במיימוני פ"ד מהלכות מלכים) שיש רשות למלך ליטול מס מהעם לצרכיו או לצרכי המלחמה, וקוצב לו מכס, ואסור לברוח מלפרוע מס שלו, ויש לו לגזור שמי שיגנוב המכס יהרג וכל הרוגי המלך ממונם ונכסיהם למלך, וכל הארץ שכובש בעצמו הרי היא שלו, כל הדברים האלה וזולתם המלך זוכה בהם ואין השופט זוכה בהם, והוא ההבדל הרביעי: (אברבנאל על שופטים - הקדמה )

2.מדוע שמואל נרתע ממעבר משופט למלך?

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל...
וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: 

 וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: 

 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: 

 וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה: 

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם (שמואל א,ח,א-ז)

וירע הדבר. לפי שאמרו לשפטנו ככל הגוים : (רש"י,שם)

 כאשר אמרו וכו' לשפטנו. כי המשפט מסור הוא לשופטים, לדון על פי התורה, ולא למלך, לדון על פי דעתו :(מצודת דוד,שם)

חלק ג: משפט,גלות וגאולה:

1.בין משפט למשפח- הבדל דק שהופך את הכל-בין חית לטית:

כִּי כֶרֶם יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה(ישעיה ה,ז)

אם נציג את האותיות ח' ו-ט עם אותיות המילוי,נקבל "חית" ו-"טית" ונגלה שהמילוי של שתיהן זהה, "ית".אין מדובר רק בקרבה "גיאוגרפית" חיצונית שבין שתי האותיות אלא גם בקרבה פנימית...

את המרחק הזעיר המבדיל בין האות ח' לאות ט' ניתן לדמות לחוט דק כחוט השערה הרמוז אף הוא באות ו' שכמו משתלשלת לה בין האותיות ח' וט',החוט המפריד.אך לתוצאה יש משמעות,היא מבירה אותנו אל שורש החטא במקום אל שורש הטוב. (צוהר לתיבה,פרשת צו)

2.סימן מקדים לחורבן ולגלות - הדרדרות מערכת המשפט:

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: 

כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: 

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: ...

....

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה (ישעיה,א,כא-כו)

השוחד הופך את האדם מישראל לנוכרי:לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד-הוי זהיר שלא תקלקל את צלם האלוקים שבך כי אז תהפוך להיראות כנכרי-לא תכיר פנים (ר' שלמה מסאסוב,מנחה חדשה, מתוך חומש פניני החסידות,פרשת שופטים)

3.ברכת השיבה שופטנו- מיד אחרי קיבוץ גלויות:
תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יֻ-הֻ-וֻ-הֻ, מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה יְ-הֹ-וָ-ה לְבַדְּךָ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט: (מתוך שמונה עשרה)


השיבה שופטנו. משום שאחר קבוץ הגליות תחזור עטרה ליושנה ומציון תצא תורה ויחזרו הסנהדרין למקומם כאשר בתחלה, כמו שנאמר (ישעיה א' כ"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו'. אנו מתפללים שיבוא אותו זמן שהתורה תתקיים כראוי ונדין בדיני התורה כראוי כדין וכשורה בלי פחד ואימה. וגם היועצים והם החכמים והזקנים מנהיגי הדור והמלכות תחזור למקומה בענין שיצא לנו (שם) לכבוד ולתפארת כאשר היה בתחלה רבתי בגוים רבתי בדעות (ספר סדר היום - סדר תפילת עמידה )

4.דין, אמת ושלום- מחזיקים את קיום העולם וא"י היא לב העולם:

א.המטרה: תורה ,עבודה וג"ח

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:(אבות א,ב)

הָעוֹלָם עוֹמֵד. לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ (ר"ע מברטנורא,שם)

ב.האמצעי: דין,אמת ושלום:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל  אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם קיים (עוֹמֵד), עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם : (אבות א,יח)

 הָעוֹלָם עוֹמֵד. יִשּׁוּבָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם מִתְקַיֵּם. אֵין זֶה כְּמוֹ הָעוֹלָם עוֹמֵד דִּלְעֵיל (ר"ע מברטנורה,שם)

שורה תחתונה: זכות אבות וזכות על הארץ - בתנאי שהולכים בדרך האבות- צדקה ומשפט:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ-ה-וָ-ה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְ-ה-וָ-ה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו(בראשית יח,יט)

אך באמת יועיל זכות אבות כשאנחנו הולכים בעקבותיהם... אז מצטרף זכויותיהם (השל"ה,פרשת עקב, תורה אור, ז)

סיום: משפט צדק הנעשה בשער העיר - מפריד בין עם ישראל לעמי הארץ

השופטים והשוטרים נמצאים ב"שער העיר"- בנקודת ההשקה בין העיר לחוצה לה כדי לשמר את האבחנה המוסרית בין עם ישראל לעמי כנען המושחתים ואם מערכת המשפט רקובה אז מיטשטשת ההפרדה בין עם ישראל לבין החברה  שמחוץ לו וממילא הזכות הייחודית על הארץ- אובדת ואינה.(ענ"ד)


בשולי הדברים: משכ"ן- ארבע רשויות השלטון ע"פ התורה

מוסדות החברה המופיעים בפרשתנו הם ארבעה: המלך, השופט, הכהן והנביא....
דוקא אז בצרוף כל ארבעת המוסדות האלה, נוצר משכן ה' - מלך, שופט, כהן, נביא - ר"ת משכ"ן. אז ניתן לומר שהמוסד של תורת ישראל הוא התאוקרטיה - כלומר שלטון הא-להים, לא במובן המצומצם המודרני של המילה - שלטון כהני הדת, כי אם שלטונו של רבש"ע דרך כל הענפים של החברה כשכל אחד בא לידי ביטוי במוסד המיוחד לו(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

...שתיים מהן פועלות בקודש(כהונה ונבואה) ושתיים בחול (מלוכה ומשפט)..שני סוגי מנהיגות:(כריזמתית( נביא ושופט) ושושלתית( מללוכה וכהונה).מנהיג זקוק לכישורים ראויים, לתכונות של אומץ וענווה,של יכולת הובלה ונכונות לשרת.אך מנהיגות זקוטקה גם להמשכיות, לרצף שיאפשר למונהגים להזדהות עם הציבור וראשיו ולחוש תחושת ביטחון קבועה (הרב עמית קולא,מוסף שבת,מקור ראשון,פרשת שופטים תשע"ה)

ראה: ראייה ובחירה

פתיחה:  מילת ראה כביכול מיותרת ולא שייכת בפסוק שכן מדוע נקט לשון יחיד-ראה- ולאחריו לשון רבים-לפניכם-?

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:(דברים יא,כו)

1.ראיית הטוב או ראיית הרע:

א.הראיה הראשונה בתורה- ראיית הטוב שבאור:

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א,ד)

ב.החטא הראשון בתורה- מתחיל מראייה שלילית:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:  וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (בראשית ג,ו-ז)

2.ראיית האדם החיצונית-מטעה:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַי-ה-וָ-ה יִרְאֶה לַלֵּבָב: (שמואל א,טז,ז)

3.מטרת 2 עיניים:

נתנו לו לאדם שתי עיניים, שבעינו האחת, יראה מעלות חברו ובעינו השנייה יראה את מומי עצמו.(ע"פ רבי מאיר מפרשמישלן)

4.ראיית הטוב והרע:
א.ראייה שלילית:

א1.ראייה בעולם הטבע- ראיית פיזית בלבד:

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ (דברים יד,יג)

והראה ואת האיה וגו'. היא ראה, היא איה, היא דיה, (ד) ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר...: (רש"י,שם) 

תנא עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל (חולין סג, ע"ב)

א2.בלעם- סתום העין ראה רק את הרע:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים:(במדבר כד,ב)

וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה.  והרי יש לך ג' מדותיו, עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה (אבות פ"ה מי"ט):(רש"י,שם)


ב.ראייה חיובית:

ב1.אדם פרטי-הנביא:

ראייה אצל האדם- רואה במשמעות נביא- שרואה ברוח הקודש:

לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱ-לֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה (שמואל א,ט,ט)

בין הרואה לנביא:

לפנים כותב הספר יודיענו בל נתפלא איך היה זה שעל שור ועל חמור ועל כל אבדה היו הולכים אל הרואה והיו נותנים לו בשכרו כסף ובעד ראיית פניו תשורה (כי לולא היה המנהג כן לא היה שאול אומר כן לנערו) מה שלא מצינו כזאת בכל הנביאים אשר היו אחרי הדור ההוא, אומר כי יש הבדל בין הנביא בדור אחרון ובין הרואה לפנים,

שהנביא נקרא שמו על שם דברותיו ותוכחותיו (מלשון ניב שפתים) על כי ה' דבר בו וישלחהו להגיד לעם פשעם ולבית יעקב חטאתם, ולא שלחהו במלאכות ה' רק לצורך עניני הכלל והגוי כולו ולא חל רוח הקודש עליו להראותו דברים פרטיים הנוגעים אל היחידים,

אבל הרואה נקרא בשמו על שם שהיה צופה ברוח הקודש השורה עליו כל הדברים ההויים והעתידים וגם עניני היחידים ופרטיהם, ועל כן היו בורחים מן הנביא אשר היה תמיד מגיד פשע ומוכיח עלי עון, ורדפום אחר הרואה באשר כל אחד השיג ממנו מבוקשו על הגניבה ועל האבידה ועל החולה ועל האשה והבנים, והיו נותנים לו תשורה ומתן בעבור שהתבודד לעיין על עניניהם, (מלבי"ם,שם)

ב2.כלל ישראל- בני ישראל הגיעו למדרגת ראייה של נבואה רק במעמד הר סיני:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,טו)

בפסוק וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו. ויש לדקדק שהיה לו לומר ראו את הקולות. וכתבנו במקום אחר כי קאי גם על דורות אחרונים, כדאיתא במדרש, שכל הנביאים קבלו אז נבואתן, ממילא כל נפשות בני ישראל העתידין לבא כל אחד כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז... (שפת אמת, במדבר שבועות תר"מ)

5.פרשה נוספת עם נושא הראייה- פרשת וירא-  עניין הראייה בעקידת יצחק:

א.ראייה במשמעות הבנה:
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב,ד)

וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק, מָה רָאָה רָאָה עָנָן קָשׁוּר בָּהָר, אָמַר דּוֹמֶה שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַקְרִיב אֶת בְּנִי שָׁם.(ב"ר,נו,א)

ב.ראייה במשמעות בחירה('יראה לנכון'):
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו (שם,שם,ח)
יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה (רש"י,שם)

ג.ראיית-השגחת-נוכחות  ה' בהר הבית מול הראות-נוכחות העולים לרגל:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְ-ה-וָ-ה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ-ה-וָ-ה יֵרָאֶה:(שם,שם,יד)

ה׳ יראה. טעמו תהיה לו השגחה יתירה במקום הזה וככה הובטח שלמה בשעת בנין הבית "והיו עיני ולבי שם כל הימים״ ובזה (גם כן) טעם אחר והוא הרמז שהוא (עתיד להיות) מקום הראיה בחג כלומר הנוכח שהוא לפניו יתעלה וה׳ יראה [אותו]

...והרבה מקראות על זה בתורה 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך...'(דברים,טז,טז) (ר' אברהם בן הרמב"ם,פרשת וירא)

6.ראייה במשמעות דואלית- חיובית ושלילית:

ראייה מלשון שבח,קבלה והסכמה.כמו "אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה"(בראשית ז,א) ופירש רש"י: 
ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו (רש"י,שם)
וכן בתלמוד: "כלל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון-הלכה כמותו ( כתובות קט,א)

לעומתה משמעות של גנאי וחרפה כגון: 
"... כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי"(בראשית לג,י)
כדברי רבנו בחיי: ומה שהחניף יעקב לעשיו,חנופה כזאת מותרת לפי שהוא כולל שני משמעויות לשבח ולגנאי שהרי ראיתי לשון ביזוי כמו 'יביטו יראו בי' ( תהילים כב,יח) וכן א- לוהים לשון עבודה זרה ולשון כזה נשמע לשני פנים מפני היראה מותר"
לאור האמור שמא ניתן יהיה לבאר את המילה יראוני בפסוק "הייתי חרפה להם יראונו יניעון ראשם (תהילים קט,כה) גם במובן של גנאי וזלזול ולא רק במשמעות של ראייה  ( הפכים במקא ןבלשון חכמים, הרב אילן חיים פור,פרשת נח)

6.ירושלים-עיר הראייה הנסתרת: 

מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: 
(דברי הימים ב, ו,ה-ו) 

ב.מסורת עתיקה של קדושה:

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה,פרק ב,הלכה א) 

ג.הסתרת מקום המקדש- המקום אשר יבחר ויראה ה':

אין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו', ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים. (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מה) 

ד.ירושלים- העיר בה ה' יראה:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי.

דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ

(בראשית רבא,נו,י)



7.מצוות קרבן ראייה- רק בירושלים בבית המקדש:
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְ-ה-וָ-ה רֵיקָם:(דברים טז,טז-יז)

נצטוינו להראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה שלש פעמים קבועים בשנה, והן פסח ושבועות וסוכות. ועל זה נאמר [דברים ט"ז, ט"ז], שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך. וענין המצוה שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה לשם.
ומחיוב ראיה זו שיקריב שם קרבן עולה, וזה הקרבן נקרא עולת ראיה, ואין לקרבן זה שיעור אפילו תור אחד או גוזל פוטר.
אמרו זכרונם לברכה [חגיגה ו' ע"ב] שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה ראיה שמחה. ועל כל אחת משלש מצוות אלו היו מביאין קרבן. ונקראין קרבן חגיגה, שלמי שמחה, עולת ראיה.

משרשי המצוה. למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעלת הקרבן המעורר הלבבות, כי כלם מקטנם ועד גדולם חלק השם ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו, סגלת כל העמים אשר תחת כל השמים, לשמר חקיו ולקים דתו, על כן יבואו שלש פעמים בשנה בית השם, והוא באמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו, ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, וזר לא יבא בתוכנו, כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה, תתעורר דעתנו, ונכניס בלבנו מוראו, ונקבע ברעיוננו אהבתו, ונזכה לקבל חסדו וברכתו

(ספר החינוך מצוה תפט )

8.השמדת ע"ז שלרוב נמצאת על מקומות המושכים את עין הרואה:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:(דברים יב,א)

עץ רענן הוא אילן שהוא ירוק כל השנה,ומניחים שתפארת עליו תתקיים בו תמיד.במקומות כאלה כח הטבע מתגלה בעוצמה יתרה ומשום כך הפולחן האלילי בחר בהם לצורך עבודת א-לוהיו (רש"ר, הירש ,שם)

9.לראות בכל מה שקורה את הטוב- כל דעביד רחמנא לטב עביד:

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה אמר כל דעביד רחמנא לטב אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא אתא זיקא כבייה לשרגא אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא אריה אכליה לחמרא אמר כל דעביד רחמנא לטב ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?! (ברכות ס,ע"ב)

10.ע"פ הרבי מלובביץ'- לראות את הטוב שבהמצאות הרע- נתינת יכולת הבחירה שמרוממת את האדם:

טעם נתינת הברכה והקללה הוא בשביל שתהיה אפשריות הבחירה כמ"ש  "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" , שלכן נתן הקב"ה רשות ויכולת לסטרא אחרא - שמצד עצמה אין בה שום ממשות כלל - להגביה עצמה כנגד קדושת נפש האלקית, בכדי שהאדם ישפילה ע"י עבודתו דוקא , ובבחירתו ...
וזהו מ"ש "ראה" דוקא , כי שמיעה תופסת רק בחיצוניות וראיה - בפנימיות, שצריכה להיות הראיה וההסתכלות במהותו הפנימי של הרע (קללה), שאמיתית כוונתה הוא לסייע לקדושה .(תורת מנחם,חלק לד,ע"מ 238-240)

אחרית דבר: ראה לעומת לפניכם
אם כי התורה ניתנה לכל ישראל- נותן לפניכם - הרי ההשגה בה מותנית בהתאם למדרגת האדם כפי שהוא ראוי להשיגה-ראה-בלשון יחיד לכל אחד ואחד כערכו (ר' מנחם מנדל מקוצק, מץוך חומש פניני החסידות,פרשת ראה)


סיום: ראה- במשמעות של ראי- כפי שהאדם 'רואה' מלמטה כך רואים אותו מלמעלה:
ההנהגה למעלה תואמת את התנהגות האדם למטה באופן שכפי שהנך רואה ומתבונן -ראה- כך הנך מעורר את ההשגחה העליונה של השי"ת -אנכי- כדוגמת הצלהמחקה את האדם:ה' צילך (ע"פ ר' משה יחיאל מאוזרוב,באר משה, מתוך חומש פניני החסידות,פרשת ראה)

עקב: נקודת התורפה

פתיחה: מדוע לא פירטה התורה מהן המצוות שאדם דש בעקביו?
הגזר:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:(דברים, ז,יב)
וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם(דברים ח,יט-כב)

והיה עקב תשמעון. אם המצות קלות שאדם דש  בעקביו תשמעון (רש"י,שם)


1.מהם המצוות שהאדם דש בעקביו?

א.חוקים- מצוות שטעמן לא נגלה:

...ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז"ש אם המצות קלות כו' וע"כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע"כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע"פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ"מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים

ב.משפטים-
 והזכיר הכתוב המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם (רמב"ן,שם)

ג.עדות:
ואפשר לומר שזה הולך על מצות סוכה דאיתא בגמרא(ע"ז,ג ע"א) "מצווה קלה יש לי וסוכה שמה".וביאת הסוכה שנכנס שם ברגליו- הוי דש ברגליו (ע"פ האדמו"ר ממדוז'יץ זצ"ל,מתוך אוצר הפלאות על חומש דברים)

2.מה מסמל העקב? 

עקב אכילס- במיתולוגיה היוונית- נקודת תורפה:

עקב אכילס הוא ביטוי שבא לתאר נקודת חולשה, לרוב אצל מי שחזק וחסין למראית עין.
מקור הביטוי בסיפור מתוך המיתולוגיה היוונית. אמו של אכילס, הנימפה תטיס, טבלה אותו בנהר הסטיקס בהיותו עולל, מכיוון שחששה שמא ייעשה ללוחם וימות בקרב. מהטבילה בנהר נעשה כל גופו של אכילס בלתי פגיע מלבד עקבו. זאת מכיוון שכאשר הוטבל אמו החזיקה בעקבו, וכך איבר זה לא נגע במים.
על פי אחת הגרסאות של הסיפור, בעת מלחמת טרויה, שאכילס היה מגיבוריה הבולטים, נורה אכילס בעקבו על ידי פאריס, נסיך טרויה, בחץ מורעל שהונחה על ידי אפרודיטה, ומת. כך נפל גיבור שנחשב בלתי מנוצח מפגיעה פשוטה בעקב (אליבא דוויקיפדיה)


3.יהלומי המצוות שאדם דש בעקביו:

מעשה באדם מוכשר וחרוץ, אך עני ורש. ביתו ריקם, ועולליו שואלים לחם. אמר לאשתו: "משנה מקום – משנה מזל. אצא למדינת הים, ואולי יצליח ה' דרכי".

אמרה לו: "לך לשלום אך זכור: בעוד חמש שנים תגיע בכורתנו פרקה ורצוני שתחזור למועד, לבל תהיה כיתומה בחיי אביה". הבטיח שיחזור עד אז, אם יצליח ואם לאו.

נסע למרחקים ושלח ידו במכירת בשר ודגים. הצליח מאוד ועשה הון רב. יום רדף יום ושנה רדפה שנה, והגיע הזמן לשוב. אמר לעצמו: "מה אביא אתי? הרי הכסף שכאן אינו עובר לסוחר במולדתי". החליט להביא עמו סחורה, שווה כסף. ואם סחורה, הן הצליח עד מאוד במסחר הבשר והדגים... מכר את ביתו וכל רכושו שבנכר וקנה תמורתם בשר ודגים, חתם אותם בארגזים והביאם עמו בספינה. בנמל הטעינם על עגלות ונסע עמם למדינתו. במעבר הגבול פתחו שומרי המכס את הארגזים ונסוגו אחרו מפני ריח הצחנה האיום. סוף דבר נאלץ להוציא את שארית כספו כדי לשכור פועלי נקיון שיפנו את הבשר המרקיב ושב לביתו חסר כל. עני יצא ועני חזר. ברוב יגונו ועצבונו נפל על מיטתו ונרדם.

כשהקיץ, לא האמין למראה עיניו. הבית מואר בחגיגיות, אשתו וילדיו מחייכים באושר והשולחן ערוך במיני מטעמים...

"על מה השמחה?" השתאה.

"מסעך לא היה לשוא" בשרה לו אשתו.

"עתה נוכל להשיא את בתנו בכבוד". והוא אינו מבין מאומה. ספרה האשה, שכאשר חלץ את נעליו בלכתו לישון, ראו הילדים שהנעלים מרובבות בבוץ. ניקו אותן, פרכו את גלידי עפר, ומצאו ביניהם יהלומים גדולים וקטנים. נטלו אחד מהם אל הצורף ונתן תמורתו הון רב. ואם כך שילם תמורת יהלום אחד, כמה ישלם בעבור כולם. יש בידיהם נדוניה לכל הצאצאים.

שמע ונרעש: "כונתך לאותן אבנים קטנות וזוהרות? הלא הן שם כאבני חוצות. אילו הייתי מכיר בערכן, הייתי גודש את הארגזים באבנים כאלה והייתי הופך לעשיר המדינה..."

כך – אמר רבנו החפץ חיים – נשלחה הנשמה לעולם במטרה לסגל לעצמה תורה ומצוות, להעשירה באושר לנצח נצחי. אך כאן בעולם, הופך האדם לסוחר בבשר ודגים ועושה חיל... אוכל ושותה, שמח ומדושן עונג. ובהגיע שעתו לשוב למקור מחצבתו, מביא הוא עמו מלוא הארגז בשר... גופו ממלא את קברו. ברם, הגוף נרקב בקבר, ו"מרבה בשר – מרבה רימה". עולה הנשמה לשמים דואגת וחרדה, מבינה שכילתה ימיה לריק ושבה ריקם.

מתייצבת הנשמה לפני בית דין של מעלה – והנה הפתעה: אור וזוהר, רכוש רב מספור. אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון: ביום פלוני נתן צדקה, ביום פלוני התפלל בכוונה, ביום פלוני האיר פנים לזולת, גמל חסד, ביקר חולה, התעניין בשלום חבר – מצוות ש"נדבקו" בעקביו כמבלי משים ויזכוהו לחיי נצח.

והוא חרד ונלפת: אלו היה יודע את גודל מעלתן, הלא היה ממלא בהן סלים ושקים, מביא מהן חמרים-חמרים.(ח"ח החדש על התורה, משלי הח"ח)

4.עקב - שמירת עק"ב התיבות שבעשרת הדיברות:

והיה עקב. . עק''ב תיבות יש ביו''ד הדברות הראשונות וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת. עקב -עשה תורתך קבע. עקב ענוה למוד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה ולפיכך אינו נוגף כמו אצבעות הרגלים (בעל הטורים,שם)

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ (ס) לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:(שמות כ,יד)

רעך. עשרת הדברות מתחילין באל"ף ומסיימין בכ"ף. וזהו אך טוב לישראל (תהלים עג, א). ויש בהם תר"כ אותיות כנגד תרי"ג מצות ושבע מצות של בני נח. וסימנם כת"ר תור"ה. לומר לך שאם אדם לומד תורה לשמה היא כתר לראשו. ואם לומד שלא לשמה יחזור לכרת. ויש בהם תיבות מנין עקב. וזהו שרמז אליעזר בקע משקלו (בראשית כד, כב). ושני צמידים (שם, שם) אלו ב' לוחות. עשרה זהב משקלם (שם, שם) אלו עשרת הדברות. וזהו עקב אשר שמע אברהם בקולי (שם כו, ה). בשמרם עקב רב (תהלים יט, יב). ואצרנה עקב (שם קיט, לג). ועשה תורתך קבע (אבות פ"א מט"ו). מורשה קהלת יעקב (דברים לג, ד) י' הדברות שיש בהם קע"ב תיבות (בעל הטורים,שם)

...נראה שראה אותה גומלת חסד ורמז לה עוד העבודה והתורה והשתא תהיה לה שלשה דברים שעל שלושתן העולם עומד ,התורה העבודה והגמילות חסדים... (גור אריה, מובא בשפתי חכמים השלם,שם)

5.העקב אצל האבות:

א.אצל אברהם:

וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי (בראשית כב,יח)

עקב אשר שמעת בקולי. ששכר מצוה מצוה שתזכה בזה שיהיה נביאי בניך לנס עמים מורים לגוים עבודת האל ית' ולך תהיה צדקה: (ספורנו,שם)

ב.יצחק קיבל הבטחה מה' על הארץ ושירבה זרעו - עקב שמירת אברהם את מצוותיו:

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כו,ה)

עקב אשר שמע וגו'. יש בפסוק יו''ד תיבות כנגד יו''ד הדברות שבהם עק''ב תיבות וכנגדם נתנסה יו''ד נסיונות וקיים עולם שנברא בי' מאמרות: עק''ב שנים שמע בקולי רבן ג' שנים הכיר בוראו ושנותיו קע''ה (בעל הטורים,שם)

ג.יעקב -העקב טבוע בשמו ובחייו:

ג1.האחיזה בעקב- עקב חולשתו של יעקב שלא יצא ראשון:

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:(בראשית כה,כו)
וידו אוחזת בעקב עשו. זה היה סימן שלעתיד יבזה עשו את הבכורה כדבר שאדם דש בעקביו ומבזה אותו, ובאותו עקב יאחז יעקב ר"ל מה שעשו דש בעקביו יאחז בו יעקב. וכן כל המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם והשטן מונה עליהם יאחז בהם יעקב ויקיימם. ולשון עקב משמש גם לשון עקבה ומרמה לומר לך שיעקב תפס עליו מצד היות עשו רמאי וצייד וכל מעשיו בעקבה ומרמה ע"כ אינו ראוי להיות בכור כי עבודת הש"י היתה בבכורות, על כן אחזו יעקב בעקביו לעכב על ידו שלא יצא ראשונה, כמו שפרש"י שיעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כו' ומטעם זה אחזו דווקא בעקביו כי ארור עושה מלאכת ה' ברמיה ועקבה וזה רמז נכון. (כלי יקר,שם)


ג2.התיקון של יעקב:
במאבק מול המלאך- מתעכב  על הפרטים הקטנים כמו הגדולים- כאן הפך מיעקב(איש העקב והעכבה) לישראל:
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ...
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (בראשית לב,כה-כט)

ויותר יעקב. שכח פכים קטנים  וחזר עליהם (חולין צא.):(רש"י ,שם)

6.ה'עקב' הראשון- המאבק בין האדם לנחש-בין ראש לעקב:

וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג,טו)
יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר(בראשית מט,יז)

האדם נמצא במלחמה תמידית כנגד הנחש- היצר הרע ורק דרך העק"ב תיבות שבעשרת הדיברות הוא יכול להילחם בו ולנצחו (ענ"ד)



סיום:
המצוות מגולמות בעק"ב תיבות הדיברות שהן בעצמן אבני היסוד של כל תרי"ג המצוות וממילא אם האדם ידע לזהות את המצוות שהוא דש בעקביו ולא מקיימן כראוי ויקיימן אז יזכה לשפע שהתורה מתארת שיאפשר לו לקיים את כל המצוות מתוך תנאים נוחים וטובים.התורה לא תיארה עאם כן מהם המצוות שאדם דש בעקביו כי לכל אחד אלו מצוות אחרות.

בין עקב לעכב: משה התעכב על עצמות יוסף ולכן יצא בעקבי הצאן- עם ישראל:

אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים (שיר השירים א,ח)

דָּבָר אַחֵר, צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, אָמַר לוֹ סוֹף כָּל הַצֹּאן לָצֵאת וְאַתָּה יוֹצֵא בָּאַחֲרוֹנָה, וְלֹא שֶׁנִּתְעַצֵּל משֶׁה, אֶלָּא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בַּבִּזָּה וּמשֶׁה עָסוּק בְּמִצְוַת יוֹסֵף, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות יג, יט): וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ.

(שיר השירים רבא,א,ד)

עקבתא דמשיחא: