כי תצא: היציאה ותוצאותיה

פתיחה: מה ראתה התורה דווקא כאן לרצות את היצר הרע של האדם ?

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:(דברים כא,י-יא)

ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר  הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: (רש"י,שם)

חלק א: משמעות היציאה במהלך ההסטוריה:

1.שורש י.צ.א במופע הראשון בתורה: היציאה הראשונה- חטא האדמה

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (בראשית א,יב)

עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי,  לפיכך כשנתקלל אדם על עונו  נפקדה גם היא על עונה ): (רש"י,שם)

2.יציאה לצורך קיום המין האנושי:

צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (בראשית ח,טז)
אתה ואשתך וגו'. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה: (רש"י)

3.לצאת מלפני ה':

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן (בראשית ד,טז)

ויצא קין. יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה (רש"י,שם)

הוכחתו מלשון ויצא, דהוה ליה למימר וילך, דלשון יציאה לא שייך אלא ממי שיצא מדבר המוקף, אבל הכא כתיב מלפני ה' דלא שייך דבר המוקף ביה, כי מלא כל הארץ כבודו:(שפתי חכמים,שם)

4.יציאה מתפיסה מוטעית:

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ(בראשית טו,ה)

ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן,  אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל(רש"י, שם)

5.יציאת האבות- יציאה פיזית ויציאה רוחנית:

א.אברהם- יוצא מחרן בדרכו לעלייה רוחנית ופיזית- ארץ ישראל:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן (בראשית יב,ה)

ב.יצחק יוצא להתפלל מנחה- ופוגש את אשתו:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:(בראשית כד,סג)

 ויצא יצחק לשוח. נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו עוברי דרכים אף על פי שכבר התפלל בבאר לחי ראי וקודם שהתפלל נענה על דרך מן היום אשר נתת אל לבך להתענות נשמעו דבריך:(ספורנו,שם)

ג.יעקב- יוצא לחרן-יציאה של צדיק- עושה רושם על המקום ממנו יצאה ואינה משפיעה לרעה על הצדיק:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(בראשית כח,י)

ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, (ב) ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, (ג) שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, (ד) הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום (רות א, ז.), (ו) האמור בנעמי ורות:(רש"י,שם)

6.יציאתה החיובית של דינה:
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:(בראשית לד,א)

בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ב"ר פ, א.), (ועליה משלו המשל כאמה כבתה): (רש"י,שם)

ונראה לומר, שכוונת רש"י, בזה שדינה נקראת כאן "בת לאה", שכשם שפשוט שיציאת לאה אל יעקב היתה דבר טוב (להולדת השבטים), כך היתה יציאת דינה כשלעצמה דבר רצוי.

והביאור בזה: רש"י כבר פירש קודם בפרשתנו את הפסוק "ויקח. . ואת אחד עשר ילדיו" - "ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם".

ולכאורה תמוה: היתכן שיעקב יעמיד את דינה בסכנה שעשו יקח אותה על הספק "שמא תחזירנו למוטב", ועוד יותר שבגלל פעולתו נענש יעקב בעונש קשה כזה "שנפלה ביד שכם"?

ולכן נראה לומר, אשר: א) מעלתה של דינה היתה גדולה כל כך, עד שהיה בכוחה להחזיר למוטב את עשו הרשע. ב) החזרת איש רשע למוטב יש בה מעלה גדולה מאוד, שהיה כדאי להכניס את דינה לזה, אפילו בספק "שמא תחזירנו למוטב".

ולפי זה יש לומר, שגם כאן כוונת רש"י שיציאת דינה, היא למעליותא, שכיון שהיה בכחה של דינה להחזיר למוטב אפילו את עשו הרשע, מובן שזה ש"ותצא דינה . . לראות בבנות הארץ", לא היתה ח"ו יציאה של היפך הצניעות, אלא אדרבה, "לראות בבנות הארץ", כדי להחזירן למוטב.

...ולמרות שבפועל נתחייבו אנשי שכם מיתה מפני חטאם, ולכן נהרגו, בכל זאת, כדי שרצונה של אותה צדקת, יתקיים לפחות במקצת, הרי קודם הריגתם נמולו. זאת ועוד: בנות שכם - שאליהן יצאה דינה להחזירן למוטב - נלקחו בשבי על ידי בני יעקב, ובפשטות נעשו שפחות בביתם של בני יעקב.(ע"פ הרבי מלובביץ', שיחת הגאולה,גליון 823 )

7.יציאה אל העם- משה החל את מנהיגותו כשיצא לראות בצרותיהם:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(שמות ב,יא)

וטעם ויצא אל אחיו. כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ: (רמב"ן,שם)

8.תפילת הדרך-דאגה ליוצאים לדרך :

א.נוסח התפילה- בלשון רבים:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה

ב.מהות התפילה- התחברות של היוצא עם הציבור:

בעבר סכנת הדרכים נבעה משודדים, חיות רעות, או פגעי טבע. כיום, עיקר הסכנה מתאונות דרכים. ומכל מקום אותה התפילה שתקנו חכמים מתאימה לכל סוגי הסכנות שבדרכים.

ויש להקדים כי המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. ואם יפגע, עד שיילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר. ולכן תקנו חכמים את תפילת הדרך.

כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך עד כמה שיותר לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.(פניני הלכה > ליקוטים ב > י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך > ו – תפילת הדרך ומשמעותה)

חלק ב': מוטיב היציאה בפרשה:


1.לפעמים יש חובה "לצאת" לקראת הבאים ולקבל את פניהם :
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ-ה-וָ-ה עַד עוֹלָם:  
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ:(דברים כג,ד-ה)

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר {דברים כג-ה} על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם (יבמות עו,ע"א)

2.היציאה מהמחנה: המצורעים והטמאים  מוצאים זמנית מחוץ למחנה כדי לא להשפיע על טהרתו:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה (דברים כג,יא)

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף (במדבר יב,יד)

3.דיני המוציא שם רע על אשתו שזינתה בין האירוסין לקידושין: כשהאמת יוצאת לאור

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:  וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:  וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה:  וְאָמַר אֲבִי  הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:  וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר:  וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ:  וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים  לַנַּעֲרָה: וְהוֹצִיאוּ אֶת  הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:(דברים כג,יב-כא)

4.החיוב להשיב אבדה שנמצאה:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:(דברים כב,ב-ג)

5.האדם היוצא נמצא בנקודת חולשה בשלב המעבר מנקודת המוצא ועד למחוז חפצו:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים:(דברים כה,יז-יח)

'זכור את אשר עשה לך עמלק - בדרך' - כשאנחנו יוצאים ממצב של גלות למצב של ארץ ישראליות, כאן המקום שלו לתקוף אותנו. כאן הוא עלול למצוא את הפרצה בתוך בית ישראל. כאשר האדם נמצא במצב של גלות, אין עליו כל סכנה - יש כללי משחק, אפשר לומר של הגלות. כאשר האדם נמצא בגאולה - גם כן אין סכנה - יש כללי משחק של הגאולה. כל הקושי הוא במעבר מאחד לשני. אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, זכריה פרק ח המשך סימן תקעד) 'וליוצא ולבא אין שלום' - זה יוצא מתלמוד בבלי של הגלות אל תלמוד הירושלמי של ארץ ישראל. במצב של יציאה ממצב יציבות אחד אל מצב יציבות אחר, כאן מקום הסכנה של הפגישה עם עמלק. ולכן התורה אמרה, תזכור את מה שעשה לך עמלק, על מנת, שכאשר תצא שוב מן הגלות, לא תתפלא אם עמלק ינסה לתקוף אותך.

ואכן במהלך הדורות היו נסיונות שונים של עמלק לתקוף אותנו. שלושת המרכזיים היו: אחד ביציאת מצרים, בדרך ממצרים לירושלים. השני בימי המן כשיצאנו מבבל לארץ ישראל, שכבר התחילה 'הצהרת בלפור' דאז - כלומר הצהרת כורש, והתחילו עם זרובבל לעלות יהודים, והיו יהודים שנשארו בשושן הבירה. אז בא עמלק וניסה לתקוף. וכן בדורנו בתחילת שיבת ציון כאשר החלה שיבת ציון הממשית - אז ניסה עמלק לתקוף אותנו.

אבל אין זה הכרח המציאות שעמלק יצליח. המגילה מלמדת אותנו שישנה אפשרות למנוע את תקיפתו של עמלק ע"י 'לך כנוס את כל היהודים' (אסתר ד טז) - כשישנה אחדות פנימית בתוך האומה, אז אפשר לנצח את כל העמלקים. (ע"פ הרב אורי שרקי)

6.בזמן יציאה למלחמה- מתירים אפילו ע"ז,ג"ע,ש"ד:

א.שפיכות דמים- חלק מהווי המלחמה- ובמלחמת המצווה- חובה:
רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:(דברים כ,טז)

ב.גילוי עריות-במלחמת רשות- אשת יפת תואר:
אשת. אפילו  אשת איש (רש"י,שם)

ג.עבודה זרה: היתר ליין נסך

חֲלוּצֵי צָבָא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הָעַכּוּ''ם וְיִכְבְּשׁוּם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן. מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם יִרְעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן(משנה תורה,ספר שופטים,הלכות מלכים,פרק ח,הלכה א)

סיום: בין האסור למותר: אין להרחיב מעבר למה שהתירה התורה

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:(דברים כג,י)

ונשמרת מכל דבר רע. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה לשון רש"י והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר (רמב"ן,שם)

בשולי הדברים: צחוק- יציאה מה"חוק"

צחוק זו התגובה כאשר אין אפשרות לשאת את התוכן שאיתו אני נפגש. שמח: זה לאחר שהשגתי השגה. צחוק: צא - חוק, יוצא מהחוק לא יכול לשאת את התוכן איתו הוא נפג (ע"פ הרב אורי שרקי)