וזאת הברכה: המברך- הוא יבורך

פתיחה: מדוע דווקא כעת מכונה משה איש ה-אלוקים
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:(דברים לב,א)

הקדמה: 

1. שלושה דברים להם נזקק האדם לברכה:
אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (מועד קטן, כח, ע"ב)

2.הגדרת הברכה: שורש ב.ר.כ - ב.כ.ר - כפילות ושפע:

בתיבת בכר רמוז הדין של פי שניים, כי האותיות של תיבת בכר כפולות הנה במניין...והנה האות ב'... והוא הכפול שביחידות,הכ שהוא הכפול בעשרות והר' כפול במאות (ע"פ ליקוטי תורה מהגר"א,מתוך ספר פנינים משולחן הגר"א,פרשת כי תצא)

3.הברכה האולטימטיבית - בדבר הסמוי מן העין:

ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר {דברים כח-ח} יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (תענית ח,ע"ב)

4.ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה:
 א.תוכחה האוהב - היא היא הברכה:
נאמר וזאת ב-וו החיבור להורות כי פרשיות התוכחה והמוסר הסמוכות הן הם הברכה אשר בירך משה את ישראל- וזאת הברכה- כי אין לך ברכה יותר נעלית מתוכחה זו הרצופה כולה אהבתו ישראל (ע"פ ילקוט מנחם,רבי מנחם מנדל מרימינוב, מתוך חומש פניני החסידות,שם)

ב.ברכת הרשע- קללה:

ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה, אמר ר' אידו דווין וכפויין ולא היו מפרינין (מברכין) אלא בפה לא בלב. בוא וראה מה גרמה ברכתם שלרשעים שהיתה עקרה עשרים שנה, מכאן אמרו ברכת הרשע קללה, ואימתי נתקיים הדבר, בימי משה, דכתיב שובה ה' רבבות אלפי ישראל. (מדרש הגדול, בראשית  כד ס)

חלק א: ראשית הברכה בתורה

הברכה הראשונה: מזוני- ריבוי לשוכני הימים
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ (בראשית א,כב)

הברכה השניה: בני- ריבוי לבני האדם
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א,כח)
הברכה השלישית: חיי- מעין עולם הבא- קדושת הזמן
וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג)
הדגים- סמל לברכה ולכן נאכלים בשבת:

שב"ת בגימטריא ג' פעמים ברכ"ה עם אותיות יה"ו. תתבונן הדבר על פי מה שכתבנו טעם למצוה מן המובחר לאכילת דגים בשבת. דהנה אשכחן במעשה בראשית ברכה בג' דברים, והם בג' ימים זה אחר זה רצופים: ברכה לדגים ביום ה', וברכה לאדם ביום ו', וברכה לשבת ביום הז' (וסימנך: בנאות דשא ירביצני (תהלים כג ב) ראשי תיבות ד'גים ש'בת א'דם).
והנה חוט המשולש לא במהרה ינתק, אדם (היינו ישראל, "אתם קרויים אדם" (יבמות סא א)) האוכל דגים לכבוד שבת, הנה יתברך בברכה המשולשת ולא במהרה תנתק. (בני יששככר, מאמרי השבתות,א,יא)

פרו ורבו- איכות וכמות:

ויש לומר דכתיב פרו ורבו פרו משמע איכות שהבנים יהיו אילני פירות ולא אילני סרק ורבו משמע כמות ואיכות קודמת לכמות אף שאמרו רבותינו והעמידו תלמידים הרבה (אביר יעקב, שבועות- פרק שני)

המקלל הראשון הוא גם המברך הראשון- נח:

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:(בראשית ט,כה-כח)

הקללה- בגלל שמנע ממנו להוליד בן רביעי ולהרבות את העולם("רבו"):

ארור כנען. אתה גרמת לי  שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי: (רש"י,שם)

חלק ב: השבטים בהם נזכרה במפורש המילה "ברכה":

1.וּלְלֵוִי אָמַר... בָּרֵךְ יְ-ה-וָ-ה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן:

ברך ה' חילו. הבכורים והמעשר: ופעל ידיו. הקרבנות (אבן עזרא,שם)

ריכוך דברי יעקב לשמעון ולוי:

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מט,ז)

אחלקם ביעקב. ...אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו  דרך כבוד: (רש"י,שם)

 2.וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-ה-וָֹ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת

ובברכות שברך משה ליוסף, ראיתי הסכמה מופלגת בין ברכות יעקב לברכות האלה, עד שהדברים עצמם שאמר יעקב עליו, אמרם משה גם כן....כשבא עתה משה לברך את יוסף, אמר כמו שאמר החכם: אילן אילן במה אברכך. רוצה לומר: יוסף, איני יודע במה אברך אותך. אם אברכך בשפע ארצך ודשנותה, כבר ברכך אביך. והוא אמרו: "מבורכת יי' ארצו", לא אמר: תבורך, כי אם: "מבורכת", כאלו אמר:
כבר ארצו מבורכת מפי יעקב אבינו  (אברבנאל על דברים - פרק לג פסוק יג-יז )

3.לְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד:

ולגד אמר. בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע''ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל''ף ועד תי''ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה(בעל הטורים,שם)

4.וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְ-ה-וָ-ה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: 

יש ללמוד מכאן אדם ששבע רצון יזכה ל"מלא ברכת ה'" כמאמר חז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו(אבות ד) (ע"פ ליקוטי נסים, מתוך פאר לשולחן)

5.וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לב,יא-כד)

ברכת שבט אשר  מול קללת אדם וחווה: 

א.הקללה  לאדם וחווה היתה על בני,חיי ומזוני:

בני :אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (בראשית ג,טז)
חיי:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב,יז)
מזוני: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג,יט)

ב.- האחרון להתברך- תיקן את הראשונים להתקלל:

בני: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו 

 ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר (רש"י,שם)
מזוני: וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ
שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין(רש"י,שם)
חיי: וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ

דבאך. וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים  (נ) ומתמוטטים (רש"י,שם)

חלק ג: המתכון להחלת הברכה

1.בשביל שתתחיל הברכה- צריכה לחול על משהו:

אֵין מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה עַד שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְמַטָּה, וְהַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה לֹא נִמְצָאוֹת אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ רֵיקָן

מִנַּיִן לָנוּ? מֵאֵשֶׁת עוֹבַדְיָהוּ שֶׁאָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת. שֶׁהֲרֵי הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה אֵינָן שׁוֹרוֹת עַל שֻׁלְחָן רֵיק וְלֹא בְּמָקוֹם רֵיק. מַה כָּתוּב? וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךְ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. מַה זֶּה אָסוּךְ? אֶלָּא אָמְרָה לוֹ, הַשִּׁעוּר שֶׁל הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי מְשִׁיחַת אֶצְבַּע קְטַנָּה

אָמַר לָהּ, נִחַמְתַּנִי, שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ יִשְׁרוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה בְּמָקוֹם רֵיק, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁיֵּשׁ לָךְ שֶׁמֶן, זֶהוּ מָקוֹם שֶׁיִּמָּצְאוּ בוֹ בְּרָכוֹת

(זוהר,בראשית,פח,ע"א)

נפסק להלכה: השארת הלחם על השולחן לאורך כל הסעודה
אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון: כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם...(שו"ע אורח חיים - סימן קפ,א-ב )


 אין להסיר - כדי  שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע:(משנה ברורה,סעיף קטן א)

2.המשך הברכה בהווה - בזכות נתינה מתמדת:

ולְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לג,כד)

כיצד קרה שאשר לא היווה מקור לקנאה בשל הברכה על עושרו?

ברוך מבנים אשר. הנה אשר בזה יהיה ברוך מכל שאר השבטים כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתם בצד מה והפך זה יקרה לשבטו של אשר כי אמנם יהי רצוי אחיו: וטובל בשמן רגלו. וזה שהוא היה נותן זול בשמן בין אחיו לרב השמן אצלו: (ספורנו,שם) 

3.הברכה העתידית- המשך הברכה לבניו:

רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא ...כי הוו מיפטרי מהדדי א''ל ליברכן מר אמר ליה אמשול לך משל למה''ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין שיהא צילך נאה הרי צילך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה אם בעושר הרי עושר אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך (תענית ה,ע"ב-ו,ע"א)

סיום: בזכות ברכתו והשתדלותו בעבור עם ישראל- נהייה לאיש האלוקים- ולכן גם נתקיימה ברכתו כברכת א-לוקים:

וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב,ג)

יַעַבְדוּךָ עַמִּים  וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָבָּרוּךְ(שם,כו,כט)

ונתכוון הכתוב בסמיכות את בני ישראל למאמר איש האלהים להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פי' באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו ליקרא איש האלהים: (אור החיים,שם)

איש הא-להים. להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו (רמב"ן,שם)

האזינו: סוד האיזון

פתיחה: מדוע נבחרו השמים והארץ- מושגים אבסטרקטיים-  להיות עדיו של משה?

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:(דברים לב,א)

1.השמים והארץ- אצל משה ואצל ישעיה:

א.משה וישעיהו מאזנים אחד את השני ומראים את חשיבות הן של השמים והן של הארץ:
אמר ישעיה: שמעו שמים והאזיני ארץ (ישע' א ב). 
מה ראה ישעיהו לומר, שמעו שמים? 
אלא ללמדך, שכל דברי הנביאים שווים. 
משה אמר: האזינו השמים. 
וישעיהו אמר: שמעו שמים והאזיני ארץ. 

ב.משה קרוב לשמים- ישעיהו קרוב לארץ:

אמר רבי עקיבא: 
מלמד, כיון שאמר משה את התורה, בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חברו, שאמר: האזינו השמים. וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר: ותשמע הארץ. 
אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר, שמעו שמים, ואחר כך, והאזיני ארץ, שהייתה קרובה אליו. כי ה' דבר (שם). (מדרש תנחומא ישן,פרשת האזינו)

ג.במעמד הר סיני משה עצמו העלה את הארץ לשמים  וה' הוריד את השמים אל הארץ:

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וגו' (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי.

(דברים רבה פרשה י ,ב)

ד.בתחילת נבואתו ישעיה מוריד בעיני רוחו והשגתו את השמים אל הארץ ולכן רואה את חולשתו של שלו ושל העם:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:

(ישעיה ו, א-ו)

2.הצורך בשני עדים: למה נזקקו לשמים ולארץ?

א.באיסורין מספיק עד אחד- אבל כאן מתבקשת עדות על הכל:

עד אחד נאמן באיסורין הוא כלל בהלכה היהודית, שמשמעותו שמספיק יהודי נאמן אחד להעיד האם דבר מסוים הוא מותר או אסור, זאת בשונה מדיני ממונות בהם נצרכים שני עדים כדי לקבוע את המציאות. לדוגמה, אם יש חתיכה שיש ספק האם היא חלב האסור באכילה, או שומן המותר, ואדם אחד מעיד שהיא של שומן, אדם זה נאמן על כך ומותר לאכול את החתיכה

(אליבא דויקיפדיה)

ב.בדיני ממונות נדרשים שני עדים:

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר  (דברים יט,טו)

ג.השמים אינם פסולים לעדות כי אינם בגדר חרש שוטה וקטן כי יש להם לב להבין(ואינם בגדר שוטה), פה לדבר(ואינם בגדר קטן) ואוזן לשמוע- ואינם בגדר חרש {ע"פ ספר שתי ידות לחזקוני}:

דָּבָר אַחֵר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ לַשָּׁמַיִם פֶּה וְלֵב וְאֹזֶן. פֶּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. וְלֵב מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. וְאֹזֶן מִנָּלָן, דִּכְתִיב הַאֲזִינוּ(דברים רבה, פרשה י, ד)

3.מתי נבראו העדים- השמים והארץ ?אם נבראו באחד הימים לכאורה שייכותם להעיד רק עליו

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית,א,א)

כבר התעוררו רבים:
למה לא נזכר מאמר בבריאת השמים והארץ?
ולמה לא נזכרה בריאת המלאכים?

א.מדוע ביום הראשון נברא גם האור וגם לכאורה השמים והארץ ולא נתייחד להם יום נפרד?
ועוד יש לתמוה: מה נשתנה יום ראשון משאר ימי הבריאה, שכל אחד מהם נתיחד לדבר פרטי, או לדברים פרטיים שהם ממין אחד או מסוג אחד, אבל היום הראשון כולל דבר פרטי שהוא בריאת האור, וכולל מלבד זה דבר כללי, שאין דבר יותר כולל ממנו, והוא בריאת השמים והארץ; וזה דבר זר מאד, והיה ראוי שיתיחד יום אחד לבריאת השמים והארץ, בלי שתשתתף עמהם ביום אחד בריאת דבר פרטי, שהוא האור

ב.בריאת השמים והארץ קדמה ליום הראשון:
ונראה לי, כי תשובה אחת מספקת לשלוש השאלות, והיא באמרנו כי השמים והארץ לא נבראו ביום ראשון, אלא קודם לכן, וזה לפי מה שאומר:
לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כ"ה, ע"ב), ולא בא סיפור הבריאה אלא להגיד התחלת עניני העולם התחתון, אשר הוא מושב בני האדם, וקצת מעניני העולם העליון, מן הצד שיש לו התיחסות עם בני האדם, כלומר מצד התועלת המגעת לנו משם. ולא היה אפשר לבאר לבני אדם עניני השמים, וגם לא היה רצונו ית ' להביא בני אדם להאמין, שאין במציאות שום דבר אחר זולת הנראה והנודע לנו; לפיכך הגידה התורה מה נברא ונעשה בכל אחד מששת ימי הבריאה, והקדימה לסיפור פרטי הבריאה פסוק אחד הכולל בריאה אחרת שקדמה לששת הימים ולא נתבארו פרטיה בתורה, באמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ג.לכן לא נאמר "יהי שמים" או יהי ארץ" כי בריאתםהיתה לפני המאמרות:
ולא אמרה "ויאמר אלהים יהי שמים", "יהי ארץ", להודיע, שאין כוונתו להגיד לנו פרטי הבריאה ההיא, ושאין זה אלא מאמר סתום הכולל כמה וכמה מאמרות... זה הוא לדעתי עיקר פשוטו של מקרא זה.

ד.על השמים והארץ בהקשר של מימד הזמן נאמר רק לשון עשייה ולא בריאה:
ואולי יאמר אדם, שזה סותר למה שבא בעשרת הדברות, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ; אבל באמת אין משם סתירה לפירושי, כי לא אמר, "כי ששת ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ", אלא "כי ששת ימים עשה ה'", והכוונה על עשיית הרקיע, ועל הפרשת הארץ מן המים, ותבות "ואת כל אשר בם" האמורות בעשרת הדברות כוללות האור והמאורות ובעלי החיים שעל הארץ ובתוך המים.

ובפרשת כי תשא (ל"א י"ז) קיצר ולא הזכיר אלא רק את השמים ואת הארץ, וכלל בהם גם כל אשר בם.

גם רז"ל אמרו (פסחים נ"ד ע"א) כי כסא הכבוד קדם לבריאת העולם. (שד"ל,שם)

4.שילוב בין ניגודים- בין שמים לארץ -ההליכה במידות  בדרך המלך ע"פ הרמב"ם:

הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם רָע, הָאֶחָד מֵהֶם יִתּוּר, וְהָאַחֵר חִסּוּר. וְהַמַּעֲלוֹת, הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים, מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת רָעוֹת, הָאַחַת מֵהֶן יְתֵרָה וְהָאַחֶרֶת חֲסֵרָה. וּמִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. מְשַׁל זֶה: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה. וְהַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹב, וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת הִיא מַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. אָמְנָם רֹב הַתַּאֲוָה הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רָע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיְּבוּ רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַיְתֵרָה, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה, שְׁתֵּיהֶן פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הָעַיִן הַיָּפָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַקַּמְּצָנוּת וְהַבִּזְבּוּז. וְהַגְּבוּרָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת וְרֹך הַלֵּבָב. וְהַבְּדִיחוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַהוֹלֵלוּת וְהַקֵּהוּת. וְהָעֲנָוָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַגַּאֲוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ. וְהַנְּדִיבוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַפַּזְּרָנוּת וְהַכִּילוּת. וְהַהִסְתַּפְּקוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין אַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהָעַצְלוּת. וְהַסַּבְלָנוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַכַּעַס וְהֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן. וּבֹשֶׁת פָּנִים, מְמֻצַּעַת בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְּשָׁנוּת. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת. (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק רביעי)


5.השמים והארץ- מתחברים דרך האדם שיש בו צד מזה וצד מזה וזאת ע"י שמקיים את התורה:

שאמרו רז"ל (שבת פח.) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.

וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע. (כלי יקר,שם)

6.האיזכור הראשון של א.ז.ן- לפני 2 עדות בתוך דברי שירה עם הקבלה לשורש ש.מ.ע:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי (בראשית ד,כג)

7.הלקח (התורה) היא מהשמים והאמרה- העשייה- היא  על הארץ - כנגד השמים והארץ:
 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:כִּי שֵׁם יְ-ה-וָ-ה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: (דברים לב,ב-ג)

ואמר יערף כמטר לקחי. כי מה שלקח - מן השמים ואמרתו- על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר (רמב"ן,שם)

8. האזנה והאיזון:

א.אותיות א-ז-ן- נמצאות עצמן ב"איזון": 

מעניין לציין את פלא שפת הקודש בשורש א-ז-ן שאם נדקדק נמצא שהאות אלף ערכה בגימטריה-1 והאות נון בגימטריה סדורה(כלומר ערכה המספרי על סדר האותיות מ-1 ועד 22) הוא 14 והאות ז שערכה כידוע הוא 7 נמצאת באיזון מושלם בממוצע החשבוני בין ה-אלף ל-נון הסופית של המילה א-ז-ן. (ענ"ד)

ב.האנטומיה של האוזן- כוללת איבר שמיעה ואיבר השומר על איזון ושיווי משקל:

האוזן בנויה משלושה חלקים עיקריים: האוזן החיצונית - המורכבת מהאפרכסת ומתעלת השמע החיצונית, וגבולה הפנימי הוא עור התוף. תפקידה לרכז את גלי הקול ולהעביר אותם אל האוזן התיכונה. 
האוזן התיכונה (אמצעית) - היא מבנה גרמי סגור, המכיל אוויר, כשצידו החיצוני הוא עור התוף ובצידו הגרמי הפנימי קיימים שני חלונות (החלון הסגלגל והחלון העגול), המחברים את חלל האוזן התיכונה אל האוזן הפנימית. האוזן התיכונה מעבירה את גלי הקול מעור התוף לאוזן הפנימית ומגבירה את עוצמתם. בחלל האוזן התיכונה נמצאות שלושת עצמות השמע: הפטיש, הסדן והארכובה, המחוברות ביניהן. חלל האוזן התיכונה מתחבר אל החלל החיצוני באמצעות חצוצרת האוזן, שתפקידה להשוות את לחץ האוויר בתוך האוזן התיכונה, ללחץ האוויר שמחוץ לגוף. חצוצרת האוזן נפתחת באזור הלוע שנמצא מאחורי האף (לוע האף).האוזן הפנימית - מכילה את איבר השמיעה ע"ש קורטי (הנמצא בתוך מבנה גרמי בצורת שבלול) ואת איברי שיווי המשקל. איברי החישה הללו, נמצאים בתוך נוזלי האוזן הפנימית והם מעבירים אל המוח את הגירויים המגיעים אליהם, דרך עצב השמע  ועצב שיווי המשקל.

מדוע יש לנו שתי אוזניים?

ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שאנו "מצוידים"  בשתי אוזניים: האחת – כדי שנוכל לדעת מאיזה כיוון הצליל מגיע. כאשר צליל מגיע מצד ימין, הוא נקלט קודם באוזן ימין, ולאחר שבריר של שנייה הוא נקלט באוזן שמאל. המוח מסוגל להבחין בהפרש הזמנים הזעיר הזה, וכך אנו מסוגלים להבחין מאיזה כיוון הצליל מגיע. 
הסיבה השנייה קשורה במערכת שיווי המשקל, הנמצאת באוזן הפנימית של כל אחת מהאוזניים. הגוף זקוק לקליטת גירויים משתי האוזניים, מכיוון שהפענוח במוח הוא תוצאה של המידע שמתקבל משתי האוזניים. בזמן מנוחה, המידע שמגיע למוח מהאוזניים שווה, אך מידע מאוזן אחת מבטל את המידע שמגיע מהאוזן השנייה. בזמן תנועה או במחלה של אחת האוזניים, המידע משתי האוזניים שונה, המוח מפענח זאת ו"מודיע" לנו על בעיה במערכת שיווי המשקל.

(מאמר "גוף האדם: האוזניים"- רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם)

ג.מטרת העל של האוזן היא איזון הרוחניות והגשמיות

‏שמו של איבר השמיעה הוא אוזן, מלשון איזון והזנה דווקא, ולא מלשון ‏שמיעה, שהיא לכאורה ענינו הנגלה והראשוני של איבר השמיעה. הדיוק בכך ‏בא להורות על כך שתכלית האוזן לקבל דברים הנשמעים דרך איבר השמיעה ‏על מנת להזין את נפשו של האדם......

‏ומכאן לראיה ש'אוזן' בפרט ולשוננו הקדושה בכלל, קדמו לבריאת האדם.

‏

‏א. יהתגלית המדעית': ל'מדע המודרני" התגלה איבר שיווי המשקל לפני כמאתיים ‏שנה בלבד.

‏

‏ב. לפי זה: לא יתכן שהאדם, שלא הכיר חלק פנימי זה בעצמו, הוא שנתן לאיבר ‏השמיעה את השם 'אוזן'.

‏

‏ג. רק בעברית: אין שפה בעולם שבה נקרא איבר השמיעה על' האיזון' ‏מלשון הקודש.

‏

‏ד. יוצא מזה: שישות עליונה שקדמה לאדם היא שקראה לאיבר זה בשמו המדוייק.

‏

‏ה. אוזן משמים: 'ישות' זו מתוארת בתורה העוסקת בבריאת האדם, היא המקור ‏למושג 'אוזן'".

‏

‏ו. הידיעה המוגבלת: לפי 'המדע', תפקיד איבר שיווי המשקל הוא איזון גופני בלבד,  ‏ שמירה על יציבות הגוף.

‏

‏ז. הידיעה השלמה: לפי התורה תכלית הבריאה היא רוחנית ובכללה ה'אוזן, איזון ‏הגוף והנפש, שהיא הכלי לקליטת הדרכות עליונות להנהגות מוסריות שלשם כך ‏יצר הבורא יתברך את אזנינו".

(נוקב מרגליות/אלדד נקר, ע"מ 92;117)

9.היחס הנכון לימים טובים- חציו לה' וחציו לכם:

רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם הא כיצד רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם (ביצה טו,ע"ב)

10.מזלו של תשרי- מאזניים- חודש של איזונים:

א.שויון יום ולילה:
מזלו של חודש תשרי הוא מאזניים כי בחודש זה מתאזנים היום והלילה (עוד מילה ברגע,ד"ר מרדכי רוזן, ערך תשרי)

ב.מאזניי המשפט של ימי דין:
מפני מה ברא הקב"ה את עולמו בניסן ולא באייר, לפי שבשעה שברא הקב"ה את עולמו, אמר לו לשר החושך סור מלפני, מפני שאני מבקש את העולם לבראות באורה, ושר של חושך דומה לשור... ואחר החושך מה אתה בורא, תאומים, ומפני מה אתה בורא תאומים, שעתיד לראות אדם באור ובחשך, מפני שמזל תאומים אדם, ואחריו מה אתה בורא, סרטן, מפני שאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים כסרטן. ואחריו מה אתה בורא, ארי, כשאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים חוזר ומתגבר כארי, ואחריו מה אתה בורא, בתולה, שעתיד אדם לשמח בבתולה, ואחריו מה אתה בורא, מאזנים, שמעשיו שקולין במאזנים,
(פסיקתא, פרשת מתן תורה, וראה שם עוד וערך כוכב)

ג.ראש השנה- יום טוב ויום דין:
ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: 
אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), 
וחלק שני של עצב: 
אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

( מתוך מאמר של ראש השנה - שופרו של העבר והעתיד מאת: רפאל בר אשר חגבי - חגי רפי )

ד.ר"ה- ציווי על אכילה מרובה;יום כיפור- עינוי מוחלט :
וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם:(נחמיה,ח,י)
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה (ויקרא,כג,כז)

ה.סוכות- חג האסיף אל הבית - והיציאה מן הבית אל הסוכה:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:..  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (ויקרא כג,לט-מב)


סיום: השמים והארץ הם הגוף והנשמה של כל אדם - הנושאים יחד באחריות המשותפת על מעשיו:

יש לפרש שהשמים זו הנשמה(השמים בגימטריה נשמה) והארץ זה הגוף.כלומר משה רבנו מעיד גם בגוף וגם בנשמה ומזהיר אותם שילכו בדרך ה'.(פאר לשולחן,פרשת האזינו)


אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור 

אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד אף הקב''ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר {תהילים נ-ד} יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף (סנהדרין צ"א,ע"א-ע"ב)


אחרית דבר: האזינו- נקודת ההאזנה והאיזון היא השלב האחרון לפני הברכה אמיתית:

זכיתי לשמוע מרבי דוד עובדיה זצ"ל, רבה הדגול של קהילת העיר צפרו שבמרוקו, ‏בדרך מליצה: סדר הפרשות החותמות את חומש דברים מלמד על דרכו של אדם ‏בעולם: 

'כי תצא': האדם בצעירותו כעיר פרא, נמרץ וחושב שיודע הכל, על זה נאמר‏"יוצא' - בלי כיוון ובלי חשבון. 

'כי תבוא': כשהוא מתבגר מעט, מתקשה ולעתים מסתבך ‏בתהפוכות החיים, בא והולך, הולך ובא, נבוך ללא מנוחה. 

'ניצבים': לאחר שמתבגר, ‏חבול מקרבות החיים, נח מתנועתו הנמהרת, עומד ומתחיל לעשות חשבון נפש, וזה ‏'ניצבים'. 

'וילך': לאחר שעמד והתיישב בדעתו אז מתחיל לקיים 'וילך', הולך לשמוע ‏עצות חכמים, דברי תורה.

'האזינו': רגע האמת מגיע, סוף סוף מטה האדם אוזן לקבל ‏את עצתם וליישר דרכו. וכשמאזין להם והולך לפי עצתם... זוכה ל: 

'וזאת הברכה'.

(נוקב מרגליות/אלדד נקר, ע"מ 117)

וילך: בהליכה מתמדת

פתיחה: מדוע לא פירשה התורה לאן הלך משה?

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים לא,א)

הקדמה: ספר דברים נחלק ל-2 חלקים:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:(דברים,א,א)
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים לא,א)

כבר כתבתי בהקדמת זה הספר, שעד כאן ספרה התורה מה שדבר משה לישראל, ומכאן ואילך יספר מה שעשה אחרי שדבר דבריו אליהם וכו'. (אברבנאל ,שם )


חלק א: הליכה אנושית

1.לאן הלך משה?

א.כנגד בראשית- הלך אל האבות להודיעם שהבטחת ה' התקיימה:
... לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-ה-וָ-ה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר... (דברים כט,כ-ל,א)
לעיל מיניה כתיב לאברהם ליצחק וליעקב וסמיך ליה וילך משה, שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב''ה את שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה: (בעל הטורים) 

ב.כנגד שמות- הלך אל העם:
וילך. הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב: (אבן עזרא,שם)
מדוע היה צריך ללכת אל העם ולא הודיעם כמו בעבר?

 עד כה היה משה מדבר ועומד במקום א'. וקולו הולך על כל ישראל. דשכינה מדברת מתוך גרונו של משה. ואפי' תורה שבע"פ היה הבטחה בשעת מ"ת משה ידבר והאלהים יעננו בקול כמו שביארנו במקומו. אבל סמוך למותו החל לכהות לאט לאט מאור מעלה משה רבינו. כאשר יבואר עוד לפנינו בשירת האזינו. וכאן הוחל להקטין מעלתו שלא היו עוד דבריו נשמעין על כל ישראל. וכשבא לדבר הדברים האלה אע"ג שהיה ג"כ מפי ה' אליו ולצורך ענין כאשר יבואר מכ"מ הוצרך משה להלוך בכל שבט בפ"ע וכדומה כדי שיגיעו הדברים האלה. שיבואר לפנינו. אל כל ישראל. כ"כ היה מהלך עד שהגיעו לכל ישראל: (העמק דבר,שם )

ג.כנגד ויקרא- רוח החיים שבו החלה ללכת:
וכאן אמר וילך משה, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגו', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו בן מאה וגו' אנכי היום, ואמרו ז''ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי: (אור החיים,שם)

ד.כנגד במדבר- הלך לבית המדרש-שנסתמו ממנו מעיינות החכמה והלך לשמוע אחרים:
וילך וַאֲזַל משֶׁה לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וּמַלֵיל יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן,שם) 

ה.כנגד דברים- הלך אל מותו:
לשון הליכה שייך באדם גדול הנפטר מן העולם,ואף כאן נאמר על משה שציווה ביום מותו(כלי חמדה,ע"פ אוצר מפרשי הפשט,שם)

2.הליכה בעקבות הליכה: משה ויהושע הולכים יחדיו ומתייצבים לפני ה'

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד (דברים,לא,יד)

3.הראשון להצטוות במצוות הליכה: אברהם אבינו
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב,א)

א.ההליכה של האדם לדבר מצווה- היא הליכה לטובתו- "לך":
לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך (א) לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם: (רש"י)
ב.ההליכה של האדם- דרך ההמשכיות והצאצאים:
לך לך רמז לו כשתהיה בן מאה כמנין לך לך אז ואעשך לגוי גדול שנולד לו יצחק (בעל הטורים,שם)

4.צדיקים- תמיד הולכים:

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא,  שנאמר "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון"!(ברכות סד,ע"א)
ת"ח, המושפעים מכח עצמם ועומדים להשפיע ולנהל את זולתם, זאת היא עצם תכונת נפשם להיות פועלים. ע"כ עינוגם והשלמתם היא רק הפעולה התדירה והמתקיימת, שאינה נחדלת לעולם בכל הגונים שיש להחיים. ע"כ תכלית עידונם היא התנועה המתמדת והפעולה שאינה פוסקת, ילכו מחיל אל חיל. (עין איה,פרק ט)

5.התהלכות ותמימות:

א.אצל נח:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:(בראשית ו,ט)

את הא-להים התהלך נח. ובאברהם  הוא אומר אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ.), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו (רש"י,שם)

דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד (שפתי חכמים,שם)

ב.אצל אברהם:
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְ-ה-וָ-ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי (רש"י,שם)

6.ההליכה הנכונה- הליכה הדרגתית:
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד(שם,כו,יג)

מה באה הוראת המילים המיותרות לכאורה "הָלוֹךְ וְגָדֵל" ללמד?
...למדך שלא טוב לו לאדם שיעלה במהירות מלמטה למעלה,אלא הכי טוב לאדם שיעלה בשלבים,לאט לאט,כי כך היא הדרך הנכונה והבטוה ביותר לאדם שלא ימעד ויפול חלילה (הגר"ע,אוצרות סופרים, אות כ"ו)

ב.הליכה אלוקית:

וַי-ה-וָ-ה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:(דברים לא,ח)

1.בתחילתם הדרך הלך לא רק הלך לפני העם אלא ממש נלחם במקומם:

יְ-ה-וָ-ה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן ׁ(שמות יד,יד)

2.ה' הבטיח ללכת לפניהם לאור התעקשותו של משה שלא מלאך ילך עימם אלא ה' בכבודו ובעצמו:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:  וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:  וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:(שמות לג,טו-יז)

3.תגובת אדם וחווה לאחר החטא להתהלכות ה'- פחד, פחד של החוטא:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן...וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: (בראשית ג,ח-י)

וַי-ה-וָ-ה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:(דברים לא,ח)


4.הקשר בין ההליכות: ה' שומר כמו צל ההולך עם האדם בהתאם להליכתו ודרכו

יְ-ה-וָ-ה שֹׁמְרֶךָ יְ-ה-וָ-ה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ(תהילים קכא,ה)

אני הולך לאט, אבל אני אף פעם לא הולך לאחור (אברהם לינקולין)

סיום: יעד ההליכה של משה לא חשוב ולכן לא צויין- העיקר הוא עצם ההליכה- לדבר מצווה,להתקדמות רוחנית ולכל מטרה חיובית- העיקר ללכת ולעשות ולעלות במדרגות הקדושה והמצוות:

גם ביומו מהאחרון של משה רבנו עלי אדמותףהיום שבו הגיע לשלמות מלאה בעבודתו  ובמדרגתו הרוחנית (" היום מלאו ימי ושנותי")- הוא לא הסתפק בכך אלא שאף ללכת ולהתקדם עוד ועוד("וילך משה")
ומכאן הוראה בעבודתו של כל אדם מישראל:לעולם אל לו להסתפק במצבו הרוחני הנוכחי, נעלה ככל שיהיה. תמיד עליו להוסיף ולעלות,להוסיף ולהתקדם (ע"פ הרב מלובביץ', התוועדויות תשמ"ו חלק ד עמ' 433 והלאה)

צוואתו של משה- להיות במדרגת וילך:

דבריו של משה - וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה- היו תמיד לישראל, שישתדלו תמיד להיות בגדר של וילך-ללכת ולהתעלות מדרגה לדרגה (רבי יעקב מאוסטרהא, ע"פ חומש פניני החסידות)

אחרית דבר: העיקר- ההליכה
פרשת וילך היא הפרשה הקצרה בתורה- 3 פסוקים- ותמציתיות זו באה לבטא את כובד המשקל של המעשים- וילך- לעומת דיבורים, משה מקבל התורה ומנחילה לעם ישראל- מבקש ללמד בסוף ימיו ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה (ענ"ד)


בשולי הדברים: בין ניצבים לוילך- עמידה יציבה תוך כדי הליכה מתמדת
פרשת ניצבים לעומת פרשת וילך שבשנים רבות נקראות יחדיו לכאורה מציגות גישות הפוכות של עמידה יציבה מול הליכה אלא אפשר גם לראותם כמשלימות האחת את השניה, ביחס לעצמו האדם תמיד צריך להיות בתנועת הליכה והתקדמות בקיום המצוות ובידיעת ה' אבל ביחס לקב"ה הרי הוא ניצב ועומד לפניו בכל רגע נתון ובפרט ביום הדין.(ענ"ד)

נצבים: עומדים בראש

פתיחה- מדוע פרשת נצבים תמיד סמוכה לר"ה:

... ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת, ט' באב קודם ואתחנן אתם נצבים קודם ראש השנה ...: (או"ח, הלכות ראש חודש סימן תכ"ח ה"ד)

0.מופע ראשון של נצבים בתורה: הניצבים דווקא מלאכים 
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:(בראשית יח,ב)

נצבים עליו  לפניו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.) אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים: (רש"י,שם)


וְהִנֵּה יְ-ה-וָ-ה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (בראשית כח,יג)

1.בכל שנה- אנו מקיימים חידוש הברית שנכרתה במעמד הר סיני:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:(דברים ל,ט)

נצבים. כדרך שנאמר בסיני ויתיצבו בתחתית ההר. בו בל' אמר כאן אתם נצבים: (בעל הטורים,שם)

נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שביטלו הברית הראשון שבסיני באומרם אלה אלהיך ישראל (שמות לב, ד), לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה, ומזה יאמר להם משה אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, כלומר המעמד הזה שאתם בברית הזאת, נצבים כולכם לפני ה' יתברך כמו שהיו אבותיכם בהר סיני בברית הראשון, הוא שתכנסו בברית ה' יתברך ושתקבלו אותו עליכם באלה ובשבועה מה שלא נעשה בראשון: (רבנו בחיי על דברים פרק כט פסוק ט )

2.במילת נצבים אנו מובטחים שנזכה ביום הדין:

ויתכן לומר כי נכללו בפסוק זה שתי הבטחות, האחת שיהיו ישראל קיימין ולא יתבטלו לעולם אבל יהיו דור אחרון ולעולם יעמדו, והשני שיהיו זוכין לחיי העולם הבא בקיום התורה. והוצרך להבטיח כן מפני שישראל היו ראוין להאבד לכובד התוכחות שהזכיר למעלה שעברו עליהם, ועל כן אמר שיהיו נצבים היום בעולם הזה, כלשון לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט, פט), ולא יאבדו מפני התוכחות הקשות אבל תהיינה להם מירוק עוונות שבהן יזכו לחיי העולם הבא, והוא שאמר לפני ה' אלהיכם, כלשון וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו (דברים ו, כה), שהיא הבטחה בשכר העולם הבא, וזהו לשון כולכם, כלשון חז"ל שאמרו (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא: (רבנו בחיי על דברים פרק כט פסוק ט )

3.ספרי חיים ומתים לפניך היום- נפתחים:

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע(דברים ל,טו)

א.בכל יום ובכל רגע יש באדם הבחירה החופשית להחליט:

'ראה נתתי לפניך היום את החיים' - מגיד הכתוב שרשותו של אדם בידו, ויש לו להטות את עצמו לאיזה צד שירצה, אם לדרך החיים ואם לדרך המוות. לפיכך ראוי להפרע ממנו על מעשיו הרעים ולשלם לו שכר טוב על מעשיו הישרים.(מדרש הגדול,שם)

ב.החיים כאמצעי והטוב כמטרה:

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. כי אם חיים אתה מבקש צפה לטוב לעשות הטוב בעיני ה', וא"ת למה לא הקדים הטוב שהרי ע"י מעשה הטוב יזכה לחיים, תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו כמ"ש (תהלים לד.יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה' בתורה ומצוה כמ"ש בסמוך לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. ר"ל זהו תכלית חייך כי אין הקב"ה נותן לך חיים כ"א בעבור תכלית זה (כלי יקר ,שם)

4.השופר המרומם:

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:(דברים כט,יז)

"שופר" ראשי-תיבות: "שורש פורה ראש ולענה". ללמדנו שאפילו יהודי השקוע במ"ט שערי טומאה, יכול להתעלות על-ידי תקיעת השופר. (ע"פ היהודי הקדוש)

ימי חודש אלול הם ימי התשובה שבהם אנחנו מתחילים לשמוע קול שופר, קול שזועק "שפרו מעשיכם". קול
השופר אינו רק תביעה לשיפור. קול שופר הוא גם ביטוי למשהו אלוקי, מקורי, לנפיחה האלוקית ולמפגש
הראשוני של הקדוש ברוך הוא עם האנושות: "ויפח באפיו נשמת חיים". 
התקיעה בשופר מתרחשת בשלושה שלבים: פשוטה שלפניה (קול רצוף), שברים-תרועה (קול קטוע), ופשוטה שלאחריה (קול רצוף). 
חיינו מתחילים בקול רצוף, תמים, בלי בעיות. 
משם הוא יורד לתוך סיבוכי העולם הזה ומתבטא בקול קטוע ומרוסק. 
אולם לאחר הסיבוכים – חוזרים שוב אל המקור, אל הקול האלוקי-טבעי. הנשמה חוזרת אל מקורה. 
בתקיעת שופר אנו נזכרים שאנחנו בעצם פשוטים וטובים, יצירי כפיו של הבורא, וזה מה שנותן לנו את הכח להשתנות לטובה ולשפר את מעשינו עוד ועוד.(משה שיינפלד אומה בפרשותיה פרשת נצבים תשע"ח)

5.שלשה רמזי אלול:

בשם האר"י ז"ל מובא שאלול מרומז בפסוק: "ואשר לא צדה והאלקים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג). פסוק זה עוסק בפרשת ערי מקלט שאליהן נמלטים ההורגים בשוגג. בפסוק מצוי רמז שאלול הוא עת רצון ושה' מקבל את תשובתם של השבים, וכן רמוז בו שגם על החטאים שנעשו בשגגה יש לחזור בתשובה. (אליבא דויקישיבה)

תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה (מחזור ראש השנה)

א.תשובה- בין אדם למקום:

ואיכא אסמכתא מקרא:'אני לדודי ודודי לי' ראשי תיבות אלול וסופי תיבות עולה ארבעים כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יום הכיפורים...

ב.תפילה- בין אדם לעצמו:

ועוד סמך מקרא: ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך ראשי תיבות אלול (משנה ברורה סימן תקפא בהקדמה)

ג.צדקה-בין אדם לחברו:

אחד הענינים העיקריים דחודש זה, המרומז בראשי תיבות הידועים דחודש אלול, שא' מהם הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" [אסתר ט, כב. ספר ערוגת הבושם, אליה רבה (ר"ס תקפ"א) בשם ספר אמרכל] – רמז לענין הצדקה.

('תורת מנחם' תשמ"ט ח"ד עמ' 209)

6.לחזור בתשובה:

א.המקור לחזרה בתשובה:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ-הֹ-וָ-ה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְ-הֹ-וָ-ה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (דברים ל,א-י)

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר (דברים ל-א) ''והיה כי יבאו עליך כל הדברים'' וגו' (דברים ל-ב) ''ושבת עד ה' אלהיך'' (דברים ל-ג) ''ושב ה' אלהיך'' וגו': (משנה תורה,ספר המדע,הלכות תשובה,פרק שביעי,סעיף ה)

ב.תוצאת התשובה של עם ישראל לארצו:

פסוק 5708 (התש"ח-1948- הקמת המדינה) :וֶהֱבִיאֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (דברים ל,ה)

פסוק 5704  התש"ה)- סוף מלחמת העולם השניה:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (דברים ל,ג)

פסוק 5700 (הת"ש-1940- תחילת השואה): 

וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה (דברים כט,כו)
ג.מרכיבי התשובה: וידוי בפה,חרטה בלב, עשיית הטוב והתרחקות ממעשה החטא  :
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל,יא-יד)

בפיך ובלבבך לעשותו. להכיר בלבבך את חטאך ואת האל ית' שחטאת לו ולהתחרט ולהתודות על זה בפיך: (ספורנו,שם) 

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה-ז) 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ' וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא-יח) 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי'. וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד-ד) 'וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ' וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם. וְצָרִיךְ לִפְרֹט [ב] אֶת הַחֵטְא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב-לא) 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב': (יד החזקה,ספר מדע,הלכות תשובה,פר בב-ג)

סיום: לעמוד בדין- ביציבות:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:(דברים כט,ט)

יצ"ב בניגוד לעמד-אינו רק עמידה גרידא אלא הוא מבטא עמידה איתנה,עמידה בכח ובהתמדה מלאת מרץ.(רש"ר הירש,שם)

ניצב- במשמעות יציב, עומד במקום נכון לומר יותר כלפי המלאך שאין לו בחירה חופשית ולכן אין לו עליות וירידות לעומת האגם שפעמים חוטא ופעמים מתעלה או יורד, הקב"V רוצה שהאדם יהיה במצב של ניצב בראש השנה, שיבט על כל הירידות והעליות ויעמוד מול הקב"ה מתוך כוונה להמשיך להיות עם בחירה חופשית- אבל לבחור בטוב (ענ"ד)

בשולי הדברים: בראש השנה עמד האדם בדין בפעם הראשונה

תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם וְאַתְיָא דְרַב כְּהַהִיא דְּתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתָנִינָן בִּתְקִיעָתָא דְרַב זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן (תהלים פא, ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו', וְעַל הַמְדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשּׂוֹבַע וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.(ויקרא רבא,כט,א)