האזינו: סוד האיזון

פתיחה: מדוע נבחרו השמים והארץ- מושגים אבסטרקטיים-  להיות עדיו של משה?

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:(דברים לב,א)

1.השמים והארץ- אצל משה ואצל ישעיה:

א.משה וישעיהו מאזנים אחד את השני ומראים את חשיבות הן של השמים והן של הארץ:
אמר ישעיה: שמעו שמים והאזיני ארץ (ישע' א ב). 
מה ראה ישעיהו לומר, שמעו שמים? 
אלא ללמדך, שכל דברי הנביאים שווים. 
משה אמר: האזינו השמים. 
וישעיהו אמר: שמעו שמים והאזיני ארץ. 

ב.משה קרוב לשמים- ישעיהו קרוב לארץ:

אמר רבי עקיבא: 
מלמד, כיון שאמר משה את התורה, בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חברו, שאמר: האזינו השמים. וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר: ותשמע הארץ. 
אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר, שמעו שמים, ואחר כך, והאזיני ארץ, שהייתה קרובה אליו. כי ה' דבר (שם). (מדרש תנחומא ישן,פרשת האזינו)

ג.במעמד הר סיני משה עצמו העלה את הארץ לשמים  וה' הוריד את השמים אל הארץ:

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וגו' (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי.

(דברים רבה פרשה י ,ב)

ד.בתחילת נבואתו ישעיה מוריד בעיני רוחו והשגתו את השמים אל הארץ ולכן רואה את חולשתו של שלו ושל העם:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:

(ישעיה ו, א-ו)

2.הצורך בשני עדים: למה נזקקו לשמים ולארץ?

א.באיסורין מספיק עד אחד- אבל כאן מתבקשת עדות על הכל:

עד אחד נאמן באיסורין הוא כלל בהלכה היהודית, שמשמעותו שמספיק יהודי נאמן אחד להעיד האם דבר מסוים הוא מותר או אסור, זאת בשונה מדיני ממונות בהם נצרכים שני עדים כדי לקבוע את המציאות. לדוגמה, אם יש חתיכה שיש ספק האם היא חלב האסור באכילה, או שומן המותר, ואדם אחד מעיד שהיא של שומן, אדם זה נאמן על כך ומותר לאכול את החתיכה

(אליבא דויקיפדיה)

ב.בדיני ממונות נדרשים שני עדים:

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר  (דברים יט,טו)

ג.השמים אינם פסולים לעדות כי אינם בגדר חרש שוטה וקטן כי יש להם לב להבין(ואינם בגדר שוטה), פה לדבר(ואינם בגדר קטן) ואוזן לשמוע- ואינם בגדר חרש {ע"פ ספר שתי ידות לחזקוני}:

דָּבָר אַחֵר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ לַשָּׁמַיִם פֶּה וְלֵב וְאֹזֶן. פֶּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. וְלֵב מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. וְאֹזֶן מִנָּלָן, דִּכְתִיב הַאֲזִינוּ(דברים רבה, פרשה י, ד)

3.מתי נבראו העדים- השמים והארץ ?אם נבראו באחד הימים לכאורה שייכותם להעיד רק עליו

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית,א,א)

כבר התעוררו רבים:
למה לא נזכר מאמר בבריאת השמים והארץ?
ולמה לא נזכרה בריאת המלאכים?

א.מדוע ביום הראשון נברא גם האור וגם לכאורה השמים והארץ ולא נתייחד להם יום נפרד?
ועוד יש לתמוה: מה נשתנה יום ראשון משאר ימי הבריאה, שכל אחד מהם נתיחד לדבר פרטי, או לדברים פרטיים שהם ממין אחד או מסוג אחד, אבל היום הראשון כולל דבר פרטי שהוא בריאת האור, וכולל מלבד זה דבר כללי, שאין דבר יותר כולל ממנו, והוא בריאת השמים והארץ; וזה דבר זר מאד, והיה ראוי שיתיחד יום אחד לבריאת השמים והארץ, בלי שתשתתף עמהם ביום אחד בריאת דבר פרטי, שהוא האור

ב.בריאת השמים והארץ קדמה ליום הראשון:
ונראה לי, כי תשובה אחת מספקת לשלוש השאלות, והיא באמרנו כי השמים והארץ לא נבראו ביום ראשון, אלא קודם לכן, וזה לפי מה שאומר:
לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כ"ה, ע"ב), ולא בא סיפור הבריאה אלא להגיד התחלת עניני העולם התחתון, אשר הוא מושב בני האדם, וקצת מעניני העולם העליון, מן הצד שיש לו התיחסות עם בני האדם, כלומר מצד התועלת המגעת לנו משם. ולא היה אפשר לבאר לבני אדם עניני השמים, וגם לא היה רצונו ית ' להביא בני אדם להאמין, שאין במציאות שום דבר אחר זולת הנראה והנודע לנו; לפיכך הגידה התורה מה נברא ונעשה בכל אחד מששת ימי הבריאה, והקדימה לסיפור פרטי הבריאה פסוק אחד הכולל בריאה אחרת שקדמה לששת הימים ולא נתבארו פרטיה בתורה, באמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ג.לכן לא נאמר "יהי שמים" או יהי ארץ" כי בריאתםהיתה לפני המאמרות:
ולא אמרה "ויאמר אלהים יהי שמים", "יהי ארץ", להודיע, שאין כוונתו להגיד לנו פרטי הבריאה ההיא, ושאין זה אלא מאמר סתום הכולל כמה וכמה מאמרות... זה הוא לדעתי עיקר פשוטו של מקרא זה.

ד.על השמים והארץ בהקשר של מימד הזמן נאמר רק לשון עשייה ולא בריאה:
ואולי יאמר אדם, שזה סותר למה שבא בעשרת הדברות, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ; אבל באמת אין משם סתירה לפירושי, כי לא אמר, "כי ששת ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ", אלא "כי ששת ימים עשה ה'", והכוונה על עשיית הרקיע, ועל הפרשת הארץ מן המים, ותבות "ואת כל אשר בם" האמורות בעשרת הדברות כוללות האור והמאורות ובעלי החיים שעל הארץ ובתוך המים.

ובפרשת כי תשא (ל"א י"ז) קיצר ולא הזכיר אלא רק את השמים ואת הארץ, וכלל בהם גם כל אשר בם.

גם רז"ל אמרו (פסחים נ"ד ע"א) כי כסא הכבוד קדם לבריאת העולם. (שד"ל,שם)

4.שילוב בין ניגודים- בין שמים לארץ -ההליכה במידות  בדרך המלך ע"פ הרמב"ם:

הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם רָע, הָאֶחָד מֵהֶם יִתּוּר, וְהָאַחֵר חִסּוּר. וְהַמַּעֲלוֹת, הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים, מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת רָעוֹת, הָאַחַת מֵהֶן יְתֵרָה וְהָאַחֶרֶת חֲסֵרָה. וּמִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. מְשַׁל זֶה: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה. וְהַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹב, וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת הִיא מַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. אָמְנָם רֹב הַתַּאֲוָה הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רָע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיְּבוּ רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַיְתֵרָה, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה, שְׁתֵּיהֶן פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הָעַיִן הַיָּפָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַקַּמְּצָנוּת וְהַבִּזְבּוּז. וְהַגְּבוּרָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת וְרֹך הַלֵּבָב. וְהַבְּדִיחוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַהוֹלֵלוּת וְהַקֵּהוּת. וְהָעֲנָוָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַגַּאֲוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ. וְהַנְּדִיבוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַפַּזְּרָנוּת וְהַכִּילוּת. וְהַהִסְתַּפְּקוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין אַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהָעַצְלוּת. וְהַסַּבְלָנוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַכַּעַס וְהֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן. וּבֹשֶׁת פָּנִים, מְמֻצַּעַת בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְּשָׁנוּת. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת. (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק רביעי)


5.השמים והארץ- מתחברים דרך האדם שיש בו צד מזה וצד מזה וזאת ע"י שמקיים את התורה:

שאמרו רז"ל (שבת פח.) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.

וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע. (כלי יקר,שם)

6.האיזכור הראשון של א.ז.ן- לפני 2 עדות בתוך דברי שירה עם הקבלה לשורש ש.מ.ע:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי (בראשית ד,כג)

7.הלקח (התורה) היא מהשמים והאמרה- העשייה- היא  על הארץ - כנגד השמים והארץ:
 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:כִּי שֵׁם יְ-ה-וָ-ה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: (דברים לב,ב-ג)

ואמר יערף כמטר לקחי. כי מה שלקח - מן השמים ואמרתו- על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר (רמב"ן,שם)

8. האזנה והאיזון:

א.אותיות א-ז-ן- נמצאות עצמן ב"איזון": 

מעניין לציין את פלא שפת הקודש בשורש א-ז-ן שאם נדקדק נמצא שהאות אלף ערכה בגימטריה-1 והאות נון בגימטריה סדורה(כלומר ערכה המספרי על סדר האותיות מ-1 ועד 22) הוא 14 והאות ז שערכה כידוע הוא 7 נמצאת באיזון מושלם בממוצע החשבוני בין ה-אלף ל-נון הסופית של המילה א-ז-ן. (ענ"ד)

ב.האנטומיה של האוזן- כוללת איבר שמיעה ואיבר השומר על איזון ושיווי משקל:

האוזן בנויה משלושה חלקים עיקריים: האוזן החיצונית - המורכבת מהאפרכסת ומתעלת השמע החיצונית, וגבולה הפנימי הוא עור התוף. תפקידה לרכז את גלי הקול ולהעביר אותם אל האוזן התיכונה. 
האוזן התיכונה (אמצעית) - היא מבנה גרמי סגור, המכיל אוויר, כשצידו החיצוני הוא עור התוף ובצידו הגרמי הפנימי קיימים שני חלונות (החלון הסגלגל והחלון העגול), המחברים את חלל האוזן התיכונה אל האוזן הפנימית. האוזן התיכונה מעבירה את גלי הקול מעור התוף לאוזן הפנימית ומגבירה את עוצמתם. בחלל האוזן התיכונה נמצאות שלושת עצמות השמע: הפטיש, הסדן והארכובה, המחוברות ביניהן. חלל האוזן התיכונה מתחבר אל החלל החיצוני באמצעות חצוצרת האוזן, שתפקידה להשוות את לחץ האוויר בתוך האוזן התיכונה, ללחץ האוויר שמחוץ לגוף. חצוצרת האוזן נפתחת באזור הלוע שנמצא מאחורי האף (לוע האף).האוזן הפנימית - מכילה את איבר השמיעה ע"ש קורטי (הנמצא בתוך מבנה גרמי בצורת שבלול) ואת איברי שיווי המשקל. איברי החישה הללו, נמצאים בתוך נוזלי האוזן הפנימית והם מעבירים אל המוח את הגירויים המגיעים אליהם, דרך עצב השמע  ועצב שיווי המשקל.

מדוע יש לנו שתי אוזניים?

ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שאנו "מצוידים"  בשתי אוזניים: האחת – כדי שנוכל לדעת מאיזה כיוון הצליל מגיע. כאשר צליל מגיע מצד ימין, הוא נקלט קודם באוזן ימין, ולאחר שבריר של שנייה הוא נקלט באוזן שמאל. המוח מסוגל להבחין בהפרש הזמנים הזעיר הזה, וכך אנו מסוגלים להבחין מאיזה כיוון הצליל מגיע. 
הסיבה השנייה קשורה במערכת שיווי המשקל, הנמצאת באוזן הפנימית של כל אחת מהאוזניים. הגוף זקוק לקליטת גירויים משתי האוזניים, מכיוון שהפענוח במוח הוא תוצאה של המידע שמתקבל משתי האוזניים. בזמן מנוחה, המידע שמגיע למוח מהאוזניים שווה, אך מידע מאוזן אחת מבטל את המידע שמגיע מהאוזן השנייה. בזמן תנועה או במחלה של אחת האוזניים, המידע משתי האוזניים שונה, המוח מפענח זאת ו"מודיע" לנו על בעיה במערכת שיווי המשקל.

(מאמר "גוף האדם: האוזניים"- רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם)

ג.מטרת העל של האוזן היא איזון הרוחניות והגשמיות

‏שמו של איבר השמיעה הוא אוזן, מלשון איזון והזנה דווקא, ולא מלשון ‏שמיעה, שהיא לכאורה ענינו הנגלה והראשוני של איבר השמיעה. הדיוק בכך ‏בא להורות על כך שתכלית האוזן לקבל דברים הנשמעים דרך איבר השמיעה ‏על מנת להזין את נפשו של האדם......

‏ומכאן לראיה ש'אוזן' בפרט ולשוננו הקדושה בכלל, קדמו לבריאת האדם.

‏

‏א. יהתגלית המדעית': ל'מדע המודרני" התגלה איבר שיווי המשקל לפני כמאתיים ‏שנה בלבד.

‏

‏ב. לפי זה: לא יתכן שהאדם, שלא הכיר חלק פנימי זה בעצמו, הוא שנתן לאיבר ‏השמיעה את השם 'אוזן'.

‏

‏ג. רק בעברית: אין שפה בעולם שבה נקרא איבר השמיעה על' האיזון' ‏מלשון הקודש.

‏

‏ד. יוצא מזה: שישות עליונה שקדמה לאדם היא שקראה לאיבר זה בשמו המדוייק.

‏

‏ה. אוזן משמים: 'ישות' זו מתוארת בתורה העוסקת בבריאת האדם, היא המקור ‏למושג 'אוזן'".

‏

‏ו. הידיעה המוגבלת: לפי 'המדע', תפקיד איבר שיווי המשקל הוא איזון גופני בלבד,  ‏ שמירה על יציבות הגוף.

‏

‏ז. הידיעה השלמה: לפי התורה תכלית הבריאה היא רוחנית ובכללה ה'אוזן, איזון ‏הגוף והנפש, שהיא הכלי לקליטת הדרכות עליונות להנהגות מוסריות שלשם כך ‏יצר הבורא יתברך את אזנינו".

(נוקב מרגליות/אלדד נקר, ע"מ 92;117)

9.היחס הנכון לימים טובים- חציו לה' וחציו לכם:

רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם הא כיצד רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם (ביצה טו,ע"ב)

10.מזלו של תשרי- מאזניים- חודש של איזונים:

א.שויון יום ולילה:
מזלו של חודש תשרי הוא מאזניים כי בחודש זה מתאזנים היום והלילה (עוד מילה ברגע,ד"ר מרדכי רוזן, ערך תשרי)

ב.מאזניי המשפט של ימי דין:
מפני מה ברא הקב"ה את עולמו בניסן ולא באייר, לפי שבשעה שברא הקב"ה את עולמו, אמר לו לשר החושך סור מלפני, מפני שאני מבקש את העולם לבראות באורה, ושר של חושך דומה לשור... ואחר החושך מה אתה בורא, תאומים, ומפני מה אתה בורא תאומים, שעתיד לראות אדם באור ובחשך, מפני שמזל תאומים אדם, ואחריו מה אתה בורא, סרטן, מפני שאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים כסרטן. ואחריו מה אתה בורא, ארי, כשאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים חוזר ומתגבר כארי, ואחריו מה אתה בורא, בתולה, שעתיד אדם לשמח בבתולה, ואחריו מה אתה בורא, מאזנים, שמעשיו שקולין במאזנים,
(פסיקתא, פרשת מתן תורה, וראה שם עוד וערך כוכב)

ג.ראש השנה- יום טוב ויום דין:
ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: 
אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), 
וחלק שני של עצב: 
אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

( מתוך מאמר של ראש השנה - שופרו של העבר והעתיד מאת: רפאל בר אשר חגבי - חגי רפי )

ד.ר"ה- ציווי על אכילה מרובה;יום כיפור- עינוי מוחלט :
וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם:(נחמיה,ח,י)
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה (ויקרא,כג,כז)

ה.סוכות- חג האסיף אל הבית - והיציאה מן הבית אל הסוכה:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:..  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (ויקרא כג,לט-מב)


סיום: השמים והארץ הם הגוף והנשמה של כל אדם - הנושאים יחד באחריות המשותפת על מעשיו:

יש לפרש שהשמים זו הנשמה(השמים בגימטריה נשמה) והארץ זה הגוף.כלומר משה רבנו מעיד גם בגוף וגם בנשמה ומזהיר אותם שילכו בדרך ה'.(פאר לשולחן,פרשת האזינו)


אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור 

אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד אף הקב''ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר {תהילים נ-ד} יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף (סנהדרין צ"א,ע"א-ע"ב)


אחרית דבר: האזינו- נקודת ההאזנה והאיזון היא השלב האחרון לפני הברכה אמיתית:

זכיתי לשמוע מרבי דוד עובדיה זצ"ל, רבה הדגול של קהילת העיר צפרו שבמרוקו, ‏בדרך מליצה: סדר הפרשות החותמות את חומש דברים מלמד על דרכו של אדם ‏בעולם: 

'כי תצא': האדם בצעירותו כעיר פרא, נמרץ וחושב שיודע הכל, על זה נאמר‏"יוצא' - בלי כיוון ובלי חשבון. 

'כי תבוא': כשהוא מתבגר מעט, מתקשה ולעתים מסתבך ‏בתהפוכות החיים, בא והולך, הולך ובא, נבוך ללא מנוחה. 

'ניצבים': לאחר שמתבגר, ‏חבול מקרבות החיים, נח מתנועתו הנמהרת, עומד ומתחיל לעשות חשבון נפש, וזה ‏'ניצבים'. 

'וילך': לאחר שעמד והתיישב בדעתו אז מתחיל לקיים 'וילך', הולך לשמוע ‏עצות חכמים, דברי תורה.

'האזינו': רגע האמת מגיע, סוף סוף מטה האדם אוזן לקבל ‏את עצתם וליישר דרכו. וכשמאזין להם והולך לפי עצתם... זוכה ל: 

'וזאת הברכה'.

(נוקב מרגליות/אלדד נקר, ע"מ 117)