פסח: חג הפה*

פתיחה: מדוע דווקא בפסח הפה כ"כ דומיננטי?

מהן המצוות העיקריות של ליל הסדר?
בזמן המקדש: לאכול מצה, לאכול מרור, לאכול פסח, לאכול חגיגה.
בזמן הזה: שולחן עורך, אפיקומן, לשתות ארבע כוסות, הלל, ברכת המזון, וסיפור ההגדה.
יש מכנה משותף לכל המצוות של ליל הסדר, והוא האבר שפועל שם - הפה: לאכול ולשתות או לומר משהו: הלל או הגדה או ברכת המזון.לכל חג יש את האבר שלו: לדוגמה, בראש השנה עיקר המצוה היא לשמוע קול שופר, או בחנוכה - לראות את הנרות, או בסוכות - ליטול את הלולב עם הידיים.(הרב אורי שרקי שליט"א)
  

הקדמה:האיזכורים הראשונים של פה בתורה - קשור לאכילה ,דיבור ו...פסח:

1.פי האדמה:

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ (בראשית ד,יא)

הגיע ליל יום טוב של פסח, אמר להם אדם לבניו בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחים, הקריבו גם אתם לפני בוראכם, הביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן, והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן, כבשים שלא נגזזו לצמר, ונתעב מנחת קין ונרצית מנחת הבל, שנאמר (שם) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (פרקי דרבי אליעזר,פרק כב)

 2.פי הנערה: החילוץ הראשון מהגלות- היה תלוי בפיה של רבקה:

וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ (שם,כד,נז)

3.פה במשמעות כפולה של אכילה ודיבור:

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:(בראשית כב,כח)

בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו(רש"י,שם)

שתי משמעויות הפה של יצחק מתחברות- בפסח:

הגיע ליל יום טוב הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמ' בני הלילה הזה העליונים אומרים שירה הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים היום הזה ברכת טללים עשה לי מטעמים עד שאני חי אברככה ורוח הקדש משיבה אותו ואומר "אל תלחם את לחם רע עין".(פרקי דברי אליעזר,פרק לב)

 חלק א- סיפור הפסח סובב סביב אכילה ודיבור

1.גיבורי פסח- פרעה ומשה:
א.פרעה- פה רע:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורים רעים, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)

ב.משה-כוחו וחלשתו בפיו:

 ב1:הרג את המצרי בפיו:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב,יד)
 הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  בשם המפורש (רש"י,שם)
ב2:כבד פה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)
מדוע היה כבד פה?
...ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה(דרשות הר"ן,ה)

ג.המיילדות העבריות מכונות על שום דיבור והאכלה- הקשורים בפה:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:(שמות א,טו)
שפרה. זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד: פועה. זו מרים,  על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה (סוטה יא:):  (רש"י, שם)

2.הירידה למצרים  בשל רעב הקשור בפה:
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר:(בראשית מה,ו-ז)

3.השעבוד החל בעבודת פרך-פה רך:
 וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם (במדבר רבה,טו,כ)

4.שמירת הלשון- יוסף שמר על לשונו וזה מה שהצילו במצרים וכך גם ב"י שמרו על לשונם:

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם(בראשית מה,יב)
... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה(ויקרא רבה,לב,ה)

5.לשון הרע- גאולת מצרים התעכבה בשל המלשינים שזהו חטאו המרכזי של הפה:
א.המלשינים-סיבת הגלות:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב.האותות- רמזו על תיקון חטא לשון הרע אצל בני ישראל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

ב1:אות הנחש:
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

ב2:אות הצרעת:

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

ג.הראייה שלא היה בהם לשון הרע- לא יחרץ כלב לשונו:

ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)


6.עשר המכות כחוליה מקשרת בין 10 המאמרות ו-10 הדיברות:
...שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א). 

7..מכות מצרים: פותח ומסיים דרך הפה
דם פוגעת ביכולת האכילה(השקיית התבואה) והשתייה:
וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(שמות ז,כא)

בכורות - מה שמפלח את כל ארץ מצרים-הצעקה:
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:(שמות יב,ל)

8.יצאו ועמדו לפני פי החירות:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: (שמות יד,ב)
ויחנו לפני פי החירות. הוא פיתום, (פ) ועכשיו נקרא פי החירות, על שם שנעשו שם בני חורין (מכילתא בשלח פ"א), (צ) והם שני סלעים גבוהים זקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים:(רש"י,שם)

 9.פעם ראשונה שאמרו הלל שזוהי מדרגת הדיבור העילאית - בפסח:

את מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל. וכיון שיצאו ישראל ממצרים משעבוד של טיט ולבנים אמרו הלל. ואימתי אמרו? בשעה שבאת מכת בכורות... (מדרש תהילים קיג)

 
חלק ב- מצוות הפסח סובבות בעיקר סביב אכילה ודיבור:

1.הציווי הבסיסי מהתורה: אכילה והגדה

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: (שמות יג,ו-ח)
2.חובת אמירה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר. כָּל-מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר:
(הגדה של פסח)

3.מצוה לספר:
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל- הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הגדה של פסח)

חובת אכילה: אכילת מצה,מרור,ארבע כוסות וכו'
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: (שמות יב,יח)
יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד]. (ילקוט יוסף,תעה,ה)

4.המצוה הראשונה שנצטוו כעם ישראל- אכילת קרבן הפסח:
מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ביציאת מצרים שהוא התחלת הכניסה ליהדות, היא מצות אכילה (=קרבן פסח) ("תקנת השבין", נא:). "פרשת החודש היתה הקדמה למצות הפסח. כי בן-נח אין להם כח לאכול אכילה בקדושה, ואחר שנתן להם פרשת החודש שנעשו אומה ישראלית בחינת 'כנסת ישראל', אז ניתן להם מצות הפסח (פרי צדיק, ב/קיז:) ובא מצוות הפסח לתקן הקלקול של אדם הראשון (=שאכל מפרי עץ הדעת) (פרי צדיק", ג,יט)

5.יש ברכה מיוחדת על אכילת מצה ומרור:
וכן בא מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבא לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש להכניס תאוה באכילה ובא מצות הפסח לתקן הפגם, ובזמן הזה שאין לנו פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו, ... והיינו דאכילת שבת בא לתקן מה שפגם אדם הראשון באכילה, והיינו דבאמת כל אכילת אדם הראשון היה מצוה וכמו שכתב בעל עשרה מאמרות מהרמ"ע ז"ל דמצות עשה של אדם הראשון היה מכל עץ הגן אכל תאכל והוא קלקול ולא קיום מצות עשה זו ויקוים לעתיד, (פרי צדיק,חג הפסח,אות א)

חלק ג- ההגדה של פסח סביב ענייני הפה:


1.אכילת הכרפס- רמז למעלת השתיקה:
'כרפס' - ראשי תיבות: כלל ראשון פה סתום, כשהפה סתום וסגור ונזהר לא לדבר דברים בטלים הוא ניצול מחטא, כי מרבה דברים מרבה חטא, והצעד הראשון להתקדש הוא להיות זהיר בדיבורו, וזה הרמז קדש ורחץ, אם ברצונך לקדש עצמך ולהתרחץ מהחטא - כרפס - כלל ראשון פה סתום..." (בשם החיד"א) 


2.מצה- לחם עוני- שעונים עליו דברים הרבה(פסחים לו,ע"א):

לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דמצוה לספר ביצ"מ. והוא מתקן הפה והלשון כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכל מצוה בכל אבר המתעסק בה נותנת כה וחיות לאותו אבר. ומצות אכילת פסח ומצה מתקן האכילה. והסיפור מתקן הדיבור. ולכן פסח פה סח. וכזית פסחא בביתא והלולא מרפסין איגרין. שנפתח פיהם של ישראל ע"י הפסח והמצה שזה הי' עיקר יצ"מ. כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי להודות כו'. וז"ש המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח פי' שצריך להיות נתפעל שע"י הסיפור נעשה פיו כמעין המתגבר להרבות בסיפור שלא כדרכו. ז"ש שעונין עליו דברים הרבה: (שפת אמת ויקרא פסח תרס"ג)

3.קהות השיניים:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ.
וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר.
וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ.
אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.(הגדה של פסח)


הגמרא במסכת ערכין (טו,ע"ב) אורמת על כפל הלשון "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה"(תהילים קכ,ג) שהקב"ה הקיף את לשון האדם בשתי חומות: שיניים ושפתיים כדי שלא תדבר לשונו סרה.
אולם הרשע שאינו שם מחסום ללשונו הרעה,ולא הועילו לו שני הומרים,אנו מצווים להקהות את שיניו,שמאחר ולשונו אינה מרסנת את עצמה,למה לו חומה

(מתוך הגדה של פה סח, לר' אברהם ארלנגר ,ע"פ הגדה של פסח זרע קודש)


4. סיבת ההסבה:

ורבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי על צד ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט (רשב"ם,פסחים קח,ע"א)

...דומה שיש כאן רעיון נפלא ובו הנחייה והכוונה.האדם מורכב מגוף ונשמה.הגוף שואף להנאות גשמיות והנשמה מבקשת סיפוק רוחני,דברי תורה ותפילה שירות וזמירות.גם האכילה יכולה להיות מצוה, כסעודת החג, למשל.אבל יש להגיח שהאוכל לא יכנס לקנה של הדיבור ולא יסתום אותו! כלומר שהמחשבה והדיבור לא ייתפסו ע"י ההנאות הגשמיות וסיפוקן! שהראש לא יהיה תפוס אך ורק באוכל אלא יהיה פנוי לדיבור,לרוחניות,להגדה ולהלל! (מעין המועד, הגדה של פסח)

 5.גלגולו של דיבור:
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)
יש לפרש "וירד מצרימה" לא מדעתו רק אנוס.ומהו החטא שגרם לירידתו מצרימה? "על פי הדיבור".בגלל שקיבל יעקב אביו דיבה רעה מיוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (טללי אורות,בשם המגיד מפלאצק מגיד צדק")


חלק ד: שורש הדיבור והאכילה בפסח

1.שורש הדיבור והאכילה- בברכת יצחק ליעקב:
הגיע ליל יום טוב הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמ' בני הלילה הזה העליונים אומרים שירה הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים היום הזה ברכת טללים עשה לי מטעמים עד שאני חי אברככה ורוח הקדש משיבה אותו ואומר "אל תלחם את לחם רע עין".
הלך להביא ונתעכב שם אמרה רבקה אל יעקב בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים הלילה הזה העליונים אומרין שירה עשה מטעמים לאביך ויאכל עד שהוא בעודו חי יברכך והוא שהוא בקי בתורה פחד לבו על קללת אביו אמרה לו אמו אם ברכה עליך ועל זרעך ואם קללה עלי ועל נפשי שנ' ותאמר לו אמו עלי קללתך בני".
הלך והביא שני גדיי עזים וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק אלא להקריב אחד קרבן פסחים ואחד עשה מטעמים והביא לאביו אמ' לו קום נא שבא ואכלה.
ואמ' יצחק הקול קול יעקב יעקב בייחוד השם הקול קול יעקב יעקב בהגיון תורה והידים ידי עשו בכל שפיכות דמים ובכל מות רע ולא עוד אלא כשמכריזין בשמים הקול קול יעקב השמים רועשין וכשהם מכריזין בתחנונים הקול קול יעקב וכל מי שהוא שומע ועושה חלקו עם הידים ידי עשו.
ר' יהודה אומ' עשרה ברכות בירך יצחק את יעקב על טלי השמים ועל דגן הארץ כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שנ' ויתן לך האלהים מטל השמים יעבדוך עמים (פרקי דרבי אליעזר,פרק לב)


2.שורש האכילה והדיבור בפסח- סיפור גן עדן:

ה"חמץ" הראשון- עץ הדעת:
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:(בראשית ב,טז-יז)
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)



סיכום: סוף ההתחלה-  בפסח הושלמה בריאת האדם כאשר נברא עם ישראל- תכלית הבריאה:

הפה מסמל את ההתחלה:
פסח פה סח כדאיתא בספרים. דהנה כל מצות לילה זו בפה. סיפור ואכילה ושתי'. כי עיקר כחן של ישראל בפה. וביצ"מ ניתן להם זה הכח כמ"ש במ"א בפ' הרחב פיך. ותינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן סיפור יצ"מ הכנה אח"כ לקבלת התורה וזה ואמלאהו. וכן במצות בכורים וענית ואמרת. וכמו כן בפסח התחלת השנה צריכין להודות על התחלת בחירת בנ"י כי פה הוא התחלת הדבר פתיחת ההסגר. אח"כ בקבלת התורה נגמר הבאת הביכורים כדכ' וביום הביכורים שהוא גמר הבאת פרי העבודה של בנ"י בכל שנה ושנה:  (שפת אמת ,תרל"ט,ויקרא,פסח)


שלושת הרגלים כנגד- דיבור מעשה מחשבה:
הג' מועדות הם נגד ג' בחי' דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכ' במד' נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחי' המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף.(שפת אמת ויקרא פסח תרמ"ב)



*חלק מן המקורות ע"פ הכוונת הספר הגדה של פה סח לר' אברהם ארלנגר

צו: טובים השניים

פתיחה:מדוע  נוקטת התורה בלשון צו כלפי אהרון? האם לא מובן מאליו שיקיים את מצוות ה' בשמחה ובאהבה רבה?

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ויקרא א,א)
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ויקרא ו,ב)

1.משה ואהרון- זוגיות מכבדת:

א.דווקא ברגעי השיא- לתת מקום לשני:
"מ" של מוֹקְדָה זעירא וכן "א" של וַיִּקְרָא בפרשה הקודמת.מה בא ללמדנו? אמרו חכמי הרמז בדרך מליצית,כשפנה הקב"ה למשה רבינו ב"ויקרא אל משה" הצביע משה על אות א' דהיינו שיפנה לאהרון,וכשמצווה את אהרון מצביע אהרון על אות "מ" שיפנה למשה.
אותיות זעירות אלו הן "אם" ר"ת אהרון משה שעל ידם היתה גאולת מצרים וכן בימי המן הרשע הגאולה היתה ע"י "אם" ר"ת אסתר מרדכי.גם הגאולה העתידית במהרה בימנו תהיה ע"י "אם",דהיינו אליהו משיח. (פאר לשולחן, פרשת צו)

ב.שקולים אחד כנגד השני-בכבוד:
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:(שמות ו,כו-כז)
הוא אהרן ומשה. ... יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד (רש"י,שם)
ואינו ר״ל שקולין בחכמה אלא בכבוד שכל אחד היה מכבד את חבירו משה לאהרן מפני שגדול ממנו בשנים ואהרן למשה מפני שגדול ממנו בחכמה:(רא"ם,סוף פרשת מסעי)

ג.אהרון שמח בכבודו של משה:
וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:(שמות ד,יג-יד)

ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוח  והוא אהרן (רש"י,שם)
 וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב: (רש"י,שם)

ד.משה שמח בכבוד שניתן לאהרון:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד:
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו:(תהילים קלג,א-ב)


וְכִי שְׁנֵי זְקָנִים הָיוּ לְאַהֲרֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַזָּקָן זְקַן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אֶת הַשֶּׁמֶן יוֹרֵד עַל זְקַן אַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ עַל זְקָנוֹ יָרָד (ויקרא רבא,ג,ו)

ה.אהרון דואג למשה עוד מינקותו:
וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה(שמות ג,ו)והנה נער בוכה. זה אהרן שהניחתו אצל התיבה. נער בכה. בגי'. זה אהרן הכהן: (בעל הטורים,שם)
והנה נער בוכה ראתה אהרן בוכה שאחיו היה לפיכך ותאמר מילדי העברים זה (חזקוני,שם)


ו.משה מלמד זכות על אהרון למרות מעשה העגל שפגם במעמד חייו- מעמד הר סיני:
... וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה, תְּפִלָּה שֶׁנִּתְפַּלֵּל משֶׁה עָלָיו, וּמַה נִּתְפַּלֵּל משֶׁה עָלָיו, רַבִּי מָנָא דִּישְׁאַב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן כְּתִיב (ויקרא א, ח): וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא א, יא): וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא א, ז): וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַבּוֹר שְׂנוּאָה וּמֵימֶיהָ חֲבִיבִין, חָלַקְתָּ כָּבוֹד לָעֵצִים בִּשְׁבִיל בְּנֵיהֶן, דִּתְנִינַן תַּמָּן כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן, וּלְאַהֲרֹן אֵין אַתָּה חוֹלֵק לוֹ כָּבוֹד בִּשְׁבִיל בָּנָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁבִּשְׁבִילְךָ אֲנִי מְקָרְבוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ עִקָּר וּבָנָיו טְפֵלִים (ויקרא ו, ב): צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר. (ויקרא רבא,ז,א)


 2.משה ואהרון -זוגיות מתקנת:  

א.יחסי אחים בחומש בראשית:

1.קין והבל:
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד,ח)

2.יצחק וישמעאל:
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק(שם,כא,ט)
מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים  (ז) וישחקו לפנינו וגו' (שמואל-ב ב, יג.):(רש"י,שם)

3.יעקב ועשיו:
 וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (שם,כז,מא)

4.יוסף ואחיו:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו(שם,לז,יט-כ)

ב. חטאה של הלבנה:
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים(בראשית א,טז)

רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'" אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח(חולין ס,ע"ב)


ג.תיקון הקינאה- חטאה של הלבנה:
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות,ד,כא)
קנאה- חטא הלבנה
תאווה-חטא אדם וחווה
כבוד-חטא האדמה

התיקון- ב-3 רגלים:
קנאה-בחג השבועות: משה ואהרון נותנים את התורה כאשר משה מלמעלה ואהרון נותר למטה ועדיין שומרים על חיבור ואהבה בינהם
תאוה-תיקון האכילה בתאווה ע"י מצוות הפסח בו נאסרת אכילת חמץ(חיטה- עץ הדעת) ומושם דגש על אכילה בטהרה ובקדושה (מצה,מרור,4 כוסות)

כבוד-סוכות-האדמה חטאה בכך שטעם העץ איננו כטעם הפרי ונתנה את כל הכבוד רק לפרי והתיקון הוא ע"י האתרוג שחז"ל אמרו שמתקיים בו שטעם העץ כטעם הפרי (ענ"ד)


3.משה אהרון והקב"ה- יסודות עליהם עומד העולם:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם,(אבות,א,יח)

משה היה אומר יקוב הדין את ההר אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו (סנהדרין ו,ע"ב)


 3.תורת משה ותורת אהרון:


תורת משה, המופיעה בפרשת תרומה, שאהרון הכהן נעדר ממנה, פונה אל האדם הצדיק, הנשלט על ידי השכל, שאין כלל חשש שמא יחטא, אך הזקוק להנחיות כיצד להתקרב אל ה'.
תורת אהרון לעומתה, המופיעה בפרשת תצוה, שמשה נעדר ממנה, מניחה שהאדם עלול לחטא ויש צורך בהדרכה גם לאדם החוטא, כדי למנוע ממנו את הרצון לחטוא, ולתקן. 
פרשת ויקרא – תורת משה עם נופך של תורת אהרון. הפרשה מתחילה: "ויקרא אל משה". בהמשך מופיעים קרבנות נדבה שמביא הצדיק על מנת להתקרב אל ה' והם עולה, מנחה ושלמים. לאחר מכן יש הנחיות לגבי קרבן החטאת והאשם שנועדו לכפרת החוטא.

פרשת צו – תורת אהרון עם נופך של תורת משה. הפרשה פותחת: "צו את אהרון". סדר הקרבנות שונה מאשר בפרשת ויקרא וקרבן השלמים בא לאחר החטאת והאשם. כביכול אומרים לחוטא, קודם כפר על חטאך ורק אחר כך הבא שלמים. בפרק ח' משה חונך את אהרון בעבודת המשכן ובכך נוצר האיחוד בין התורות.(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

4.תצווה מול צו: פרשות של חיבור


תצווה- מלשון ציווי- התחברות ובצוותא לקב"ה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - להתחבר עמהם בצוותא חדא ולדבקם בו יתברך (ע"פ הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף פרשת נשא קלא)

צו- עומדת בסימן החיבור בין משה לאהרון, בין איש לאחיו (ענ"ד) 

ההופעה הראשונה של ציווי- חיבור בין האדם לה' ע"י קיום מצוותו:
וַיְצַו יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:(בראשית ב,טו)

ההופעה השניה של ציווי- בהקשר של יחסים לא תקינים בין אדם לחברו- בין אדם לחווה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,ג,יא-יב)


בכל עת שיש אחדות בבני ישראל מתעורר כוחות אלו של משה ואהרן – בבחינת שבת אחים גם יחד (שפת אמת פרשת קרח תרמ"ז).


5.שיוך הקרבנות לגישה של משה ואהרון:

 תורת משה:

עוֹלָה - קרבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל. היחיד מביא את הקורבן על פי נדבת לבו, ולעתים גם כחובה, כגון עולת ראיהבשלושת הרגלים. הציבור מביא בכל יום את קרבן התמיד, עולה אחת בבוקר ועולה אחת לקראת ערב.

אָשָׁם - קרבן לכפרה על אשמה. גם הוא אינו בא בנדבה, אלא התורה קבעה אותו כחובה על מי שעובר עבירות מסוימות (גזילות, מעילות, שפחה חרופה, נזיר, מצורע)

 תורת אהרון:

שְׁלָמִים - קרבן המבטא את השלום והשותפות בין כל הגורמים השותפים בו: דמו ואימוריו ניתנים על המזבח, בשרו נאכל על ידי בעליו בתוך תחומי ירושלים, וחלקים מבשרו - חזה ושוק - ניתנים לכהנים. בדרך כלל זהו קרבן נדבה שבאה ביוזמתו של בעליו, חַטָּאת - קרבן לכפרה על חטא. קרבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב מיתת בית דין או עונש כרת (כמו חילול שבת או גילוי עריות) - חייב להביא קרבן חטאת....  

(אליבא דויקיפדיה)

 סיום: החוט המשולש  

צו במובן צוותא- החיבור הנכון הוא בין תורת משה לתורת אהרון כגישות הופכיות שיחדיו יוצרות את הדרך הנכונה לעבודת ה' (ענ"ד)

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם:  כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ: גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם: וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק (קהלת ד,ט-יא)

שלשה פרנסים טובים שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל, משה אהרן ומרים, שנאמר (מיכה ו, ד): ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. נתן להם מן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ובאר בזכות מרים (במדבר רבה,פר' נשא,פרשה י"ג) 

ויבא עמלק" (שמות יז, ח) הה"ד: "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז" (איוב ג, כו) ...ד"א "לא שלותי" מגזירה הראשונה שגזר פרעה עלי שנאמר "וימררו את חייהם" (שמות א, יד). והעמיד לו הקב"ה גואל זו מרים על שם המירור. "ולא שקטתי" (איוב ג, כו) מגזירה שנייה "אם בן הוא והמתן אותו" (שמות א, טז). והעמיד הקב"ה גואל זה אהרן על שם ההריון. "ולא נחתי" (איוב ג, כו). מגזירה שלישית שגזר ואמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב). והעמיד הקב"ה גואל על שם המים זה משה שנאמר "כי מן המים משיתיהו" (שם ב, י)
(שמות רבה, כו, א, מז ע"ג-ע"ד)

ויקרא: קרובים קרובים

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ויקרא א,א)

קושי: אם לכל הדיבורים של ה' אל משה קדמה קריאה- מדוע דווקא בראש פרשת ויקרא למדנו את הדבר?

ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי  וטומאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם:(רש"י,שם)

1.קרבן- קירבה, בריאה-ריחוק:
א.בין ויקרא לבראשית:
הנברא רחוק מעצם טבעו - זאת המשמעות של המילה ברא - בארמית למשל: להיות בחוץ, להיות רחוק והקרבן - מקרב את הרחוק אל מקורו על ידי הקרבן.(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

ב.מקום הקרבנות(הקירבה) - החל מאדם הראשון - בנקודה בה הושתת ונברא(=חוץ) העולם:
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה,פרק ב,הלכה א)

ג.קרב- מלחמה בה יש קירבה פיזית בין הצדדים:
קרב מגע,קרב פנים אל פנים,דו-קרב,שדה הקרב

2.מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן על טעם הקרבנות:

א.ע"פ הרמב"ם- הקרבנות- הרחקה מעבודה זרה:
אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך (הקצה אל הקצה) פתאום - ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום...
היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והפרושים (כהני הדת) היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם...
לא גזרה חכמתו יתברך להניח מיני (צורת) העבודות (שהיו נוהגים לעבוד לאלילים) ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו יתברך. "ועשו לי מקדש", "מזבח אדמה תעשה לי", "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... (מו"נ ח"ג, פרק לב).

ב.ע"פ הרמב"ן- הקרבן משמש תחליף למה שהיה אמור לקרות לחוטא:

 כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה
ויתודה בפיו כנגד הדבור
וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה
והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות  בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד...  (רמב"ן, ויקרא,א,ט)

3.המופע הראשון של המילה ויקרא:

הקריאה הראשונה - מבדילה ומפרידה:

וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א,ה)
וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָאוֹר יוֹם. ...והנכון שענין "קריאה" באלו בכאן היא ההבדלה המוגבלת בהם כשלבשו צורתם וכך אמרו (ב"ר ג ו) יום יהא תחומך ולילה יהא תחומך (רמבן,שם)
הקריאה הראשונה לאדם- מחפשת את הקירוב:
וַיִּקְרָא יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה(שם,ג,ט)

ויקרא.הוא קרא אליו מרחוק,בעיצומו של סילוק שכינה(רש"ר הירש,שם)

4.מדוע פותח שם החומש באות ו:

ומכיוון שעניינם של הקרבנות  הוא קירוב בין עם ישראל ובין הקב"ה הרי אין לך אות מתאימה לכך יותר מאשר האות "ו", האותץ המחברת  כדי לפתוח בה את הספר ולבטא את מהות החיבור בינהם (צוהר לתיבה, הרב חנן חסן,פרשת ויקרא)


5.רוב מצוות התורה מוזכרות בחומש ויקרא- מצוה מלשון צוות ,קירוב וחיבור:
וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת (בראשית רבא,ג,ה)

6.הקורבן צריך להיות משל הנותן כדי שתהיה לו קירבה נפשית אליו:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם(ויקרא א,ב)
אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו  מן הגזל:(רש"י,שם)

7.מה מקריבים ומה לא?

מדוע לא ניתן להקריב דגים?
בשביל שהם (=החיה והעוף) בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אימם כמו האדם- מכפרין על האדם,

אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן חיים (ובעופות יש צורך בדגירה) (תנחומא ויקרא,  דפוס ויניציה)

8.תפקיד הכהן- לחבר ולצוות בין בני ישראל לעצמם ובין בני ישראל לקב"ה:

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם , אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה (אבות א,יב)

והיה אהרן מקשר ומאחד ישראל עד שהם אחד, ולכך היה אהרן רודף שלום בין איש ובין חבירו שלא יהיו מחולקים במחלוקת רק יהיו עם אחד.
וכן היה אהרן מקרב את ישראל למקום על ידי הקרבנות שהיו עובדים אל הש"י ובזה היה מקרב אותם אל הש"י (דרך חיים למהר"ל ,שם )

9.ה' נקרא קרוב- ורחוק:

ובשבעים שמות נקרא הקדוש ברוך הוא. עליון רם נשא [נשגב] נפלא גדול גבור עזוז הוד הדר נורא ישר אדיר צור תמים נאמן טוב חסיד צדיק קדוש טהור קנא נוקם נוטר בעל חימה גאה צח אדום [אח] רחוק קרוב איש שומר ראשון אחרון אריה נשר רועה תפוח מור אשכול הכופר (יער) [עיר] מגדל שופט מלך מסתתר יוצר בורא גומל בונה קורא רוגע ה' אלהים אהיה אשר אהיה צבי עופר האילים חנון רחום. ...
רחוק רחוק ה' מרשעים (משלי ט"ו כ"ד). קרוב קרוב ה' לכל קוראיו (תהלים קמ"ה ח') (מדרש זוטא,שיר השירים,פרשה א)
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים קמה, יח): קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים י, א): לָמָּה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק. עַד שֶׁלֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, מִשֶּׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּין לָמָּה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק.(במדבר רבא,יא,ז)

במקום קרבן- הדרך להתקרב אל ה' בימנו - בתפילה:

דתניא {דברים יא-יג} לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה (תענית ב,ע"א)

10.הקירבה יכולה להיות מטעה ורק קירבה שבאה מהקרביים- מהפנימיות היא קירבת אמת:

...קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם (ירמיה יב,ב)

קרוב אתה בפיהם. גם כי בפיהם מראים עצמם יראים את האל זהו מן השפה ולחוץ אבל רחוק אתה ממחשבות כליותיהם ולא יאמינו בך באמת : (מצודת דוד,שם)

סיום:ויקרא- חומש ההתקרבות

1.עניינו של חומש ויקרא- איך להתקרב לה' ולכן פותח בקריאת קירבה:
התורה מגלה לנו שלכל דיבור של ה' אל  משה קדמה קריאת חיבה וקרוב ועושה זאת דווקא בחומש ויקרא שכל תכליתו - באמצעות הקרבנות- להביא לקירבה של האדם אל אלוקיו כאשר החטא(החטאת המטרה) והעברה מרחיקים והקרבן והמצווה מחברים ומקרבים(ענ"ד)

2.קירבה שלא דרך קורבן:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַי-ה-וָ-ה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:(שמואל א,טו,כב)
החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'. הנה זה מבואר כי העולות והזבחים יבאו על החטאים כמו שהתבאר בתורה ולזה הוא מבואר כי הוא יותר טוב שישמר אדם מהחטא ולא יצטרך לאלו הקרבנות (רלב"ג,שם)

3.כשהאדם מבקש קירבת ה'-מגלה שה' מתקרב אליו:

דָרַשְתִּי קִרְבַתְךְ
בְּכל לִיבִּי קְרַאֲתִּיךְ
וּבְצֵאתִּי לִקְרַאתְּךְ
לִקְרַאתִּי מְצַאֲתִּיךְ
(ריה"ל)

ויקהל: התקהלות זו- על שום מה?

פתיחה: מדוע היה צורך להקהיל את כל עדת בני ישראל כדי להשמיע להם את מצוות השבת והמשכן?

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לַעֲשֹׂת אֹתָם (שמות לה,א)

רצף העברת הידיעות לעם בד"כ - ממשה לאהרון לנשיאים ולעם:

ת''ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה 

נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה 

נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר

נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים

נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן

נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה (עירובין נד,ע"ב)

1.מתי הקהילם?
א.הקהלה שלאחר לוחות שניים: 
ויקהל משה. למחרת יום הכפורים   כשירד מן ההר, (רש"י,שם)
יש לומר כיון דעיקר ההקהל היה בשביל נדבת מלאכת המשכן ושתבא נדבת זהב למשכן לכפר על זהב העגל אם כן מסתמא היה זה מיד ברדתו מן ההר כדי שיהא להם כפרה מיד על מעשה העגל שיסור חרון אף מישראל(שפתי חכמים,שם)

ב.מצוות הקהל:
1.מקור המצווה:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.

הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.(דברים,לא,ט-יג)

2.מי מחוייב?
מצוה טז. היא שצונו להקהיל את העם ביום השני של סכות במוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם והוא אמרו (דברים לא-יב) ''הקהל את העם האנשים'' וגו' וזו היא מצות הקהל. ואמרו בקידושין (גמרא קידושין לד-א) כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. והקשו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות ובארו בסוף המאמר אין למדין מן הכללות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו וכל מי יקרא ואיך יקרא ואי זה דבר יקרא בפרק ז' מסוטה. (בפרשת ואתם נצבים): (רמבם,ספר המצוות)

3.מטרת ההתקהלות:
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְהִיל כָּל יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף בְּכָל מוֹצָאֵי שְׁמִטָּה בַּעֲלוֹתָם לָרֶגֶל וְלִקְרוֹת בְּאָזְנֵיהֶם מִן הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהֵן מְזָרְזוֹת אוֹתָן בְּמִצְוֹת וּמְחַזְּקוֹת יְדֵיהֶם בְּדַת הָאֱמֶת (יד החזקה,ספר הקורבנות, הלכות חגיגה,פרק ג,,הלכה א)

2.קהל בפעם הראשונה בתורה:
א.ההקשר השבטי
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: (בראשית כח,ג)

 וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְּשָׁךְ וְיַסְגִּנָּךְ וּתְהֵי לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין(אונקלוס,שם)

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (שם,לה,יא)

וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פּוּשׁ וּסְגֵי עַם וְכִנְשַׁת שִׁבְטִּין יְהֵא מִנָּךְ וּמַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְקוּן:(אונקלוס,שם)

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם(שם,מח,ד)וַאֲמַר לִי הָא אֲנָא מַפְשִׁינָךְ וְאַסְגִּנָּךְ וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אַחֲסָנַת עֲלָם:(אונקלוס,שם)

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (שם,מט,ו)

בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְּאָה:(אונקלוס,שם)

סיכום: קהל הוא שבט
רבי מאיר אומר כל השבטים קרויין קהל, רבי יודה אומר כל שבט ושבט קרוי קהל,(ירושלמי ,הוריות ו ב )

ב.קהל וקרקע:

אמר רב אחא ברבי יעקב שבטו של לוי לא איקרו קהל דכתיב {בראשית מח-ד} הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים וגו' כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל א''כ חסרי להו י''ב שבטים אמר אביי {בראשית מח-ה} אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי(הוריות,ו,ע"ב) 

3.קהל,עדה וציבור:

ציבור- בלשון חז"ל בלבד-מצבור של כל סוגי האנשים- צדיקים, בינוניים ורשעים(ע"פ האר"י)

ב.בין קהל לעדה:

אולם מכיוון שמצד חיצוניותם של ישראל לא היתה ניכרת בהם בחינת 'עדה' ומשה ואהרן הכירו בהם רק בחינת 'קהל', שהוא רק קבוץ של הרבה פרטים, לכן הקהילו שניהם 'את הקהל' ולא 'העדה'." (הרב חרל"פ מי מרום ה).

כל עדת בני ישראל - עדה על משקל שנה, משורש יעד, קרוב אל "יחד", להתאחד לצורך מטרה משותפת, נמצאת זו משמעות "עדה", אנשים שנתאחדו למען ייעוד משותף, ואשר השותפות של ייעוד זה מאחדת אותם, יחידים הופכים לעדה, לא על ידי פקודה הבאה אליהם מן החוץ, אלא על ידי ענין משותף הפועם בלבם פנימה... (רש"ר הירש, במדבר א ב)
מבאר הרב חרל"פ ש"קהל" פירושו התאגדות אנשים רבים באופן מקרי ללא קשר מהותי עצמי ביניהם. ומכאן, התקהלות היא התאספות אנשים במקום מסוים ובזמן מסוים באופן אקראי לחלוטין, כך שמי שבמקרה לא היה באותו המקום באותו הזמן איננו חלק מהקהל.

"עדה" לעומת זאת, הכוונה לקבוצת אנשים שנבראו מלכתחילה כציבור שמטרתו להגשים אידיאלים וערכים, כלומר, באה להעיד עדות המגלה את רצון ה', "עד" ה' בעולם (ע"פ הרב ערן טמיר)

ג.קהילת משה וקהילת אהרון:
ויקהל משה...ויאמר אליהם אלה הדברים. זה שאמר הכתוב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבנו ע"ה ויקהל:
תבוא "ועשו לי מקדש" - ותכפר על מעשה העגל שנאמר בו "קום עשה לנו אלוהים".
ותבוא קהילת משה רבנו, שנאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" - ותכפר על קהילת אהרון, דכתיב "ויקהל העם על אהרון".
תבוא אמירת משה רבנו, שנאמר "ויאמר אליהם (משה)" - ויכפר על אמירת אהרון שנאמר "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים".
תבוא אמירת "זה הדבר" - ותכפר על אמירת "כי זה משה האיש".
תבוא "אלה הדברים" - ותכפר על אמירת "אלה אלוהיך ישראל".
תבוא נתינת זהב התנופה - ותכפר על נתינת זהב העגל.
ועליו אמר דוד ע"ה הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם.(מדרש אגדה בובר,פרשת ויקהל,אות א)

ד.התקהלות לחיוב ולשלילה:
ויקהל העם על אהרן - כל קהלה שיש אחריה "על" לגנאי, ואם יש אחריה "אל" היא לשבח, כמו "ויקהלו אל המלך שלמה". (חזקוני,שמות לב א)

4.חלקו של אהרון בחטא העגל:

א.סקופ: אהרון מת במדבר כתוצאה מחטא העגל!
גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-ה-וָ-ה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:(דברים,א,לז)

ואומר, שדעתי בזה הוא: שאהרן קדוש ה' מת בעון העגל, ומשה אדוננו מת בעון המרגלים. לא שיהיה נדון מעון העגל, ולא שהיה משה רבינו עליו השלום נמשך אחרי דברי המרגלים, חלילה להם מרשע.

אבל אהרן, כמו שידעת, שלא בכונה רעה עשה את העגל, וכמו שאמר (שמות לב, כה): "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם". ועם היות שכונתו היתה להנהיגם בנחת עד בא משה, הנה נמשך מזה מה שנמשך... 

האמנם, לפי שלא היה הוא כשאר האנשים ההם החטאים בנפשותם, לא נענש אז עמהם, והאריך השם יתעלה אליו אפו

 (אברבנאל,שם)

ב.אהרון ביקש לעכב את המבקשים לחטוא בעגל:

1.תכשיטי הנשים:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:(שמות לב,ב)
באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן: (רש"י,שם)

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי-ה-וָ-ה מָחָר:(שמות לב,ה)

2.בניית המזבח:

ויבן מזבח. לדחותם: 

 ...ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, 

בין כך ובין כך משה בא: 

3.דחייה למחר:

ויאמר חג לה' מחר. ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו.(רש"י,שם)

הראייה דלא כפר ולא חטא:

חג לה'. בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום: (רש"י,שם)

ג.אהרון רצה להצילם מכליון ודאי:

שנאמר {שמות לב-ה} וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה א''ר בנימין בר יפת א''ר אלעזר ראה חור שזבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי {איכה ב-כ} אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה(סנהדרין ז,א)

ד.טעותו של אהרון: היה צריך להקהיל אליו את שבט לוי כנגד הערב רב
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי-ה-וָ-ה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות לב,כו)

סיום: טעם להקהלת העם לעניין המשכן והשבת:

טעם לדורות- השבת:
ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבית מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני... אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי... (,ילקוט שמעוני,שמות פרק לה, תח)

טעם לדור המדבר- המשכן:

 ויקהל משה. טעם מה שנאמר בהקהל דוקא.  יש לפרש כי במתן תורה נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד שהיו כולם שלמים מותאמים באחדות גמור מצד הקדושה שהוא מקום היחוד וע״י העגל חזרו למקום הפרוד וקצצו בנטיעות וכמ״ש דביעקב כתיב שבעים נפש ובעשו כתיב שם נפשות וע״ז כאן שבא להזהירם על מעשה המשכן לכפר על עון העגל הוצרך להקהילם באחדות אחד להשיבם אל הענין שהיו בו במעמד הנבחר :(ארץ חמדה, מלבי"ם,תחילת פרשת ויקהל)

כי תשא: השקלים והלוחות

פתיחה: מניין בלי מספרים
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי-ה-וָ-ה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי-ה-וָ-ה (שמות ל,יב-יג)

קושי: מדוע בכל המפקדים לא נאמר כי תמנה או כי תספור ומדוע במניין זה לא מוזכר מניינם בפועל כמו בשאר המפקדים?

במניין בפרשת במדבר מופיע אמנם 'שא את ראש' אבל גם הביטוי 'מספר שמות' מופיע 13 פעם:

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:

(במדבר א,יח)

מטרת מחצית השקל הרי היתה גם למנותם:

וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.  (א) כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע  (ב) מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד  (ג) באייר מנאם (רש"י,במדבר ,א,א)

התורה נוקטת בביטוי מספר ומנייין :

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (במדבר כג,י)

נשיאה במשמעות חיובית ושלילית:
בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:(בראשית מ,יג)
בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:(שם,שם,יט)

א.משמעות הנשיאה בפרשת כי- תשא:
1.האיזכור הראשון של השורש נ-ש-א בתורה- נשיאת עוון:
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְ-ה-וָ-ה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא (בראשית ד,יג)

2.האיזכור הראשון של המילה תשאג ם כן במשמעות של נשיאת עוון:

אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ (שם,יח,כד)

3.השורש נש"א בפרשת כי תשא:

א.וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:(שמות לב,לב)

וּכְדוֹן אִין תִּשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן שְׁבוֹק וְאִין לָא מְחֵינִי כְּדוֹן מִן סֵפֶר צַדִּיקַיָא דְּכָתַבְתָּא לִשְׁמִי בְּגַוֵּיהּ: (תרגום יונתן,שם)

אם תשא חטאתם. פירוש מוטב, וצריך לדעת למה לא השלים דבריו, ואולי ששיעור דבריו הם על זה הדרך, ועתה פירוש הנה ישראל חזרו בתשובה, וזה כנגד מה שמהם אבל כנגד מה שממנו יתברך אין ידוע אם ה' יקבל תשובתם על חטא הגדול אם לא, לזה גמר אומר אם תשא חטאתם כי התשובה צריכה שב ומקבל: (אור החיים,שם)

ב.נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(שמות לד,ז)

נושא עון ופשע וחטאה.... ולשון נושא נדרש בפ"ק דר"ה (יז.) לומר, כשהקב"ה שוקל מעשיו של אדם במאזנים.. הוא מגביה כף של עונות וממילא הזכיות מכריעים.(ריב"א,שם)

ב.מחצית השקל:

1.מדוע דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם?

א.סמל לשבירת הלוחות:

וטעם למחצית השקל, נמצאו במדרשים כמה דרכים שונות ואומר אני להוסיף עליהם עוד ג' טעמים. האחד הוא, לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים ע"כ יתנו בקע דהיינו שקל בקוע לשנים ... (כלי יקר,שם)

ב.סמל לצורך באחדות בעם ישראל:

ובשם החכם הרב שלמה אלקבץ {מחבר 'לכה דודי'} שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן כל אחד יביאהּ מחצית (אלשיך,שם)

הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְ-ה-וָ-ה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם(שם,ל,טו)

2.מדוע שלא יתנו איש כפי יכולתו ורצונו כמו בתרומה למשכן?

העשיר לא ירבה - שאם ירבה העשיר והדל ימעיט לא יהיה החשבון נודע ע"י השקלים ועוד לא יהיו שוין בכפרה. (חזקוני ,שם)

ג.בין שקלי המן לשקלי המקדש:

1.מה הקשר לכאורה בין שקלי המן למחצית השקל?

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים (מגילה יג,ע"ב)

2.טענת המן היתה על הפירוד בתוך עם ישראל:

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם(אסתר,ג,ח)

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. דהיינו מפוזר איש מרעהו ומפורד מן השכינה. (כלי יקר,שמות יז,ח)

3.האם המן צדק בדבריו על עם ישראל שמפורד?

אומנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו: ’ישנו עם אחד מפוזר ומפורד׳ אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זאת עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד: עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד שני? אל תתמה על החפץ, ישנם פלאים בעולם והעם הזה שכל עמידתו פלאים הוא מראה בהויתו את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד למרות מה שהוא מפוזר ומפורד(מאמרי הראיה,ע"מ 155)

4.המן הביא לאחדות בעם ישראל והתכנסות לתפילה:
לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אסתר ד,טז)

ד.חטא העגל והלוחות השבורים:

1.חטא העגל של כלל ישראל- שלא מיחו ביד הערב רב:

אין לך פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל, ואין זה רק על אשר לא מיחו בכל קהל עדת ישראל (אלשיך, תורת משה , שמות  לג ,ד-ה )

2.כל ישראל- ערבים זה לזה:
שכל ישראל נקראו נפש אחת... ואם חטא אחד מהם - כולם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין! (מדרש ילמדנו, ויקרא,ה,א)

3.מדוע לא שבר משה את הלוחות מיד כששמע מה' על חטא העגל?

ושני לוחות העדות בידו. כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה: (ספורנו,שם,יח)

4.מה עלה בגורלם של הלוחות השבורים?

וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן(דברים,י,ב)

דתני רב יוסף {דברים י-ב} אשר שברת ושמתם מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון(בבא בתרא,יד,ע"א)

תני רבי יודה בן לקיש אמר שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר אחד שהייתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו. זה שהייתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד ... זה שהיו שברי הלוחות בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן ... ורבנן אמרי ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה (ירושלמי,שקלים פ"ו ה"א)

5.שבירת הלוחות הצילה את עם ישראל:

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים,לד,יב) 

לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):   (רש"י,דברים,לד,יב)

סיום: משמעות הקדמת השקלים של ישראל לשקליו של המן:

בזכות שבירת הלוחות עם ישראל עשה תשובה והבין את גודל השבר וחשיבות האחדות והערבות בעם ישראל והקב"ה נשא את עוונם-כי תשא- וסימל זאת ע"י נתינת מחצית השקל-השקל השבור- שהוא סמל ללוחות השבורים ולכן יש חשיבות עילאית בהקדמת מחצית השקל שהיא סמל לאחדות לשקליו של המן-צורר היהודים לעם אחד- שביקש לראות בעם ישראל עם מפורד ולא מאוחד.

פרשת כי תשא אמנם עוסקת במפקד אבל זה לא המסר המרכזי והחשוב בה אלא דווקא שעם ישראל עשה תשובה וה' נשא את עוונם.

עצם המניין מראה שהקב"ה מחשיב ו"סופר" אותם וממילא סלח ומחל להם על חטא העגל

  (ענ"ד)